מחול

יאג ואדם, שתי עבודות ובכורה בבת שבע

בערב החדש של להקת בת שבע שתי עבודות, "יאג" של אוהד נהרין על בסיס יצירה ותיקה שיצר וחידש. השנייה "אדם" יצירה חדשה של רועי אסף, כוריאורף אורח בבת שבע, ומועלית בבכורה.

"אדם"

אוהד נהרין (מימין) ורועי אסף משוחחים על "אדם". צילום: ענבל כהן חמו

"אצבעות", "מרפק", "יד", "עין", הרקדן קורא בשמו של האיבר ומניע אותו. אחד אחד הם נכנסים, ומבצעים את אותו הליך – קוראים בשם לאיבר ומניעים אותו. אפשר להבחין את בתנועה הייחודית של כל רקדן בזמן הפעולה החוזרת. אני שמה לב כמה מהר אנחנו מחפשים חוקיות ומתרגלים אליה – הרקדן הבא שוב יקרא בשם איבר ויניע אותו. אך רועי אסף יוצר חוקיות וגם שובר בו בזמן. אחד הרקדנים אומר דווקא שמות פעולות ולא של איברי גוף. לרקדנית אחרת יש קריין שמדבר בשמה. לפתע שניים נעים ביחד – המסגרת נשמרת ומשתנה בו בזמן.

שמאל פיטס ובתי שחי ביצירה "אדם". צילום: ענבל כהן חמו

העבודה ממשיכה בקטע צלליות יפיפה על רקע צהוב. האם הרקדנים נוגעים זה בזה, או רק צלליותיהם נוגעות?

"דמיינו אדם. זה יכול להיות כל אחד. אם הייתם יכולים לגעת בו רק פעם אחת, היכן הייתם נוגעים?" זה המשפט שאתו התחילה העבודה, בדמיון מודרך בסטודיו, ומלווה אותה. כיצד מרגיש איבר? כיצד מרגישה נגיעה – לנוגע? לזה שנינגע?

זינה זינצ'נקו ביצירה "אדם". צילום: ענבל כהן חמו

רקדן עומד פסיבי בזמן שאחרים באים, נוגעים בו, מזיזים אותו. נגיעות נעימות ומלטפות, נגיעות של ריקוד, נגיעות מכאיבות, נגיעות מיניות. האם כל נגיעה היא רצויה? ואז הנוגע הופך לנינגע והקודם יוצא. שוב עם משחק של חוקיות – מי יצא, מי יישאר? האם אנחנו יכולים לנחש מה הכלל? או שהכלל הוא לשבור את הכללים?

היצירה "אדם" עדינה. גם כאשר האנרגיות עולות, יש משהו מאוד מרוכז פנימה, באמצעות המחוות המצומצמות, החוקיות שנוצרת ונשברת, על רקע הפסנתר הלירי שמלווה בצלילים כמעט נפרדים, מועטים, בסוויטת אור הירח של דביוסי.

"יאג"

יאג הוצגה לראשונה ב1996, וכעת חודשה על ידי נהרין. לדברי נהרין העבודה מתבססת על הגריד של העבודה הקודמת, העבודה עם טקסט המגדיר דמויות ויחסים ביניהם, אך הכוראוגרפיה חדשה, והתבססות על הקיים מאפשרת רשת בטחון לפריצת גבולות.

משפחה מדומיינת מתוך "יאג". צילום: ענבל כהן חמו

"שמי עדי, יש לי אחות ניצן ואח בילי, אימא ואבא שלי מתו, ולא הכרתי את סבא שלי. המשפחה שלי מאוד מאוד מאוד מאוד אוהבת לרקוד" כך פותחת הרקדנית עדי זלטין את העבודה "יאג" והופכת בזאת את ששת הרקדנים על הבמה למשפחה. היצירה נוגעת במארג המשפחתי – אך גם מתנכרת לו. הרקדנים לרגע מתחפשים למשפחה (למשל בבגדי ה"אב", או הסב בפיג'מה), ולרגע שוברים את היחסים המשפחתיים המדומיינים. הדמויות שלפי "התסריט" לא מכירות אחת את השנייה כמו עדי והסבא – אור, רוקדות ביחד. השמות בעבודה הם שמותיהם של הרקדנים – הם לא מנסים לשחק דמויות מבוגרות יותר, כפי שראינו למשל בעבודה "סוכריות חמוצות" של יורם כרמי, בה הייתה דמות סבתא שנעה פעם כסבתא ופעם כילדה. האב מת, או אולי נרצח, ובסצנה יפה רוקדים על קברו, כאשר הוא עירום. בגדיו עוברים לרייצ'ל, האם. האם היא לוקחת את תפקידו? האפשרויות קיימות אך לא מוחלטות, כשם שהרקדנים לא מתמסרים ללא סייג לדמות שהכריזו עליה.

סצנת מות האב ב"יאג". צילום: ענבל כהן חמו

לקראת סוף העבודה אנו שומעים ילדה שמקריאה טקסט שמספר עד כמה היא אוהבת חמוץ. הטקסט יפה, אך ארוך במקצת. גם כאן אין התמסרות מוחלטת. ברור שהילדה לא מספרת חוויה אלא מקריאה טקסט (שואלת "איפה הייתי" באמצע), מקוטעת ומהססת.

"יאג" – יחסים בתוך המשפחה? צילום: ענבל כהן חמו

אחת הסצנות זכורה לי כזורמת במיוחד – הרקדנים עוברים בין צדי הבמה בשורה ניצבת לקהל, ובכל מעבר דמות אחת  נותרת במרכז. המעבר נעשה באופן חלק והרמוני כל כך, שלרגע קשה להבחין שהגל שעבר השאיר אחריו דמות אחרת מאחור.  עוד סצנה מעניינת היא זו בה עדי מסדרת עוגיות מזל בשורה באלכסון הבמה, והאחרים הולכים עליה ומפצפצים אותן. איזה מזל נקבל אם נדרוך על עוגיות מזל?

"אדם" בכורה מאת רועי אסף

"יאג" מאת אוהד נהרין

כרטיסים:

בת-שבע:  www.batsheva.co.il