נשים ממלאות את המרחב במוזיאון הרצליה. נשים יוצרות, נשים מוכשרות, נשים מושתקות, נשים שותקות, נשים מדברות. מרחב אינטימי נפתח. כל אישה ועולמה – היוצרות מדברות את עצמן, ואת הנשים שבעקבותיהן הלכו.

בכניסה למוזיאון הרצליה מוצבות עבודותיה גדולות הממדים של טליה סידי. איני מכירה את סידי כאמנית, ולא פגשתיה מעולם. רק בשבעה שלה הייתי – בדיוק למדתי אז עם אחיה. שם שמעתי על אמנית שהעולם הזה היה חד וכואב מדי עבורה. בהתבוננות בעבודות הגדולות, העשויות מחומרים תעשייתיים סינתטיים והמציעות השתקפויות רבות בתוכן, אני לא מצליחה לחבר את הבית והמשפחה שפגשתי עם האמנות העזה שאני רואה ומצטערת שלא הכרתיה בחייה.

האולם הגדול של המוזיאון ניתן למיכל היימן, ונדמה שאם הייתה מקבלת מרחב גדול אף יותר, לא הייתה מתקשה למלא אותו בהיבטים נוספים של הנושא אותו היא חוקרת.

היימן הולכת בעקבות הנשים המאושפזות בבית משוגעים באנגליה במאה ה-19. בצילום של מאושפזת שצילם אחד הפסיכיאטרים בבית חולים ספרינגפילד היא מדמה לזהות את עצמה בצעירותה, ובעקבות זיהוי זה היא תופרת לעצמה שמלה כמו שמלת האשפוז של אותה צעירה ומצטלמת אתה.

השמלה הופכת לתמה המארגנת של התערוכה – היימן מזמינה נשים אמניות להצטלם עם השמלה (ולא רק נשים), וחלקן אף מתראיינות תוך כדי הצילומים.

הפלשים המבהיקים תוך כדי עבודות הווידאו מזכירים לנו את מקומה של האישה כחפץ אותו ניתן להעמיד, להתבונן בו, לצלם אותו. במקרה זה הנשים לבושות, אבל כאשר האישה היא חפץ להתבוננות, היא הופכת לגוף בלבד, וניתן גם להפשיט אותה ולצלם אותה עירומה באותה קלות, כפי שעושה מייברידג' למרגרט טאד, (בתערוכה של תמר לצמן) וכפי שעושה אולבריך לנערה נוימן ולאחרות (בתערוכה של רונית פורת). באותן שנים ובמשך שנים רבות לאחר מכן, נשים נחשבו לפחותות דעת, רגשניות והיסטריות. גבר יכול היה לאשפז את אשתו על סמך מילתו בלבד, ואישה דעתנית נחשבה למסוכנת וחריגה. לצערנו גם בימים אלה ניתן לראות התייחסויות כאלה, בעיקר מפי אנשי צבא בדימוס (ולא בדימוס) ורבנים. בכניסה לאולם ניצבות שתי קופסאות אור עם דימויים מצולמים של שומרים, להזכיר את המשטור הגברי בעולם הנשי.

הילה בן ארי הולכת בעקבות הדה אורן, כוריאוגרפית שיצרה עבודות רבות ללהקה הקיבוצית. בעבודות הווידאו המינימליסטיות נראות הרקדניות בתנוחה הלקוחה ומתכתבת עם עבודותיה של אורן. לעיתים נדרש רגע כדי להבין שלא מדובר בצילום סטילס אלא בווידאו המוקרן בלופ, בו הרקדנית עומדת ללא נוע כמעט בתנוחה בלתי אפשרית.

העבודות מוקרנות על משטחים שונים בחלל ולרגע נדמה שנכנסנו למקדש מלא פסלים. את העבודה מלווה יצירה לפסנתר שנכתבה במיוחד – ובה כל צליל נשמע נפרד ולעצמו. בן ארי מספרת שהעבודה הוקלטה מתוך תיבת התהודה של הפסנתר, כדי להעצים את צליל המיתרים. התערוכה נראית כולה כמתוחה על מיתר – גוף הרקדניות רועד ורוטט מהמאמץ להישאר בתנוחה, וכמעט היינו רוצים לראות אותן נחות קצת, יושבות.

רונית פורת מציגה תערוכה שנייה בטרילוגיית תערוכות שעוסקת בשען הברלינאי פריץ אולבריך ובנערה שרצחה אותו, לישן נוימן, בשנת 1931. עשר שנים לפני הרצח הפך אולבריך את החדר האחורי בחנותו לסטודיו לצילום פורנוגרפי ובו צילם מעל 1500 צילומי עירום של הנערות בתנוחות פורנוגרפיות וסאדו-מאזו.

לישן נוימן ובן זוגה פרצו לדירתו של אולבריך לצורך שוד, ורצחו אותו כאשר השוד השתבש. המקרבן היה לקורבן מעשיו. בדירתו נמצאו אביזרים ששימשו אותו לצילומים כמו פטיש, אגרטל, שעונים ועוד. חפצים אילו ואחרים הופכים לחלק מהסיפור אותו מספרת פורת על הקיר – עולם של דימויים השאוב מעולמה שלה ומצילומיו של אולבריך שהופיעו בספר אותו כתב חוקר המשטרה שחקר את הפרשה.

בספר הופיעו צילומי הנערות וצילומים מאתר הפשע – עוד רובד של מציצנות שנוסף לפרשה. פורת מגיבה על מציצנות זו ביצירת מכונה מציצנות משלה – היא בונה "פנורמה קיסרית" – מכונה שהומצאה ב-1883 בצורת מצולע משוכלל, כאשר בכל צלע יש חורי הצצה בהם אפשר לצפות בדימוי סטריאוסקופי. אצל פורת, כל דימוי סטריאוסקופי בנוי משני דימויים מתוך עולם הדימויים של התערוכה, הנראים בתלת ממד. הצופה יכול אף להציץ לתוך מנגנון המכונה – אולי כדי לרמוז על פירוק מנגנון המציצנות.

התערוכה שריגשה אותי יותר מכל האחרות היא זו של הינדה וייס. וייס עזבה את פינתה המוכרת בתל אביב ונסעה לשהות ארוכה במצפה רמון. בבגדים שחורים היא מטיילת במדבר, עוקבת אחרי היעלים והמדבר העטופים בערפל. במסע של חיפוש עצמי, היא אספה דימויים ורקמה אותם לעולם פנימי עשיר – ובעל עומק ללא גבול. התמונות מתחלפות מלמעלה למטה, אדמה הופכת לשמיים, ציפורים חולפות, נדנדות מתנדנדות לאין סוף. אם היה לי עוד זמן, הייתי ממשיכה לשבת ולחלום את העולמות של וייס.

עוד אפשר לראות תערוכת פסלי אבן אינטימיים ומינימליסטיים של מרים חלפי, המוכרת לנו יותר כמשוררת. חלפי חלמה לפסל יותר, אך האפשרות לסטודיו משלה, למרחב יצירה שיאפשר פיסול בקנה מידה גדול לא היו נגישים בעבורה. לא ניתן לה אותו "חדר משלה" שעליו מדברת וירג'יניה וולף – אותו מרחב כלכלי-פיזי שמאפשר יצירה. בשירה "כמהון" כותבת חלפי "וגילפתי בי מדרגות מדרגות לראות שמיים, וקרן שלווה נגעה בי", ונדמה שאותה קרן שלווה נוגעת גם בפסליה.

עוד בין התערוכות – תערוכה אוצרותית של מורן שוב שאוספת מאיוריה של צילה בינדר, המאיירת (המוכרת בעיקר בעקבות איוריה לספריה של מרים ילן שטקליס, פניה ברגשטיין ונתן אלתרמן) והאישה האחרת של נתן אלתרמן. שוב מביאה את העבודות של בינדר באופנים שונים. היא גם מתערבת בין העבודות בצורה עדינה, משלבת משפטים משלה בטקסטים, מצלמת ותופרת. לתערוכה מתלווה תסכית מקורי המבוסס על מכתביה של בינדר לאהובה, לו ניתן להאזין בישיבה על הנדנדות המוצבות בתערוכה.

ואחרונה חביבה, תערוכה של תמר לצמן השמה את עצמה במקומה של מרגרט טאד, המודל של מייברידג', אותה צילם בעירום כחלק ממחקר התנועה שלו.

על שלל התערוכות מנצחת ידה הרגישה של האוצרת איה לוריא, שבחרה לתערוכות אלה לא רק אמניות אלא גם אוצרות. משמח לראות את הבחירות היפות, ולראות מרחב נשי מרתק כל כך.

בעקבותיה

אוצרת: איה לוריא

מוזיאון הרצליה

מיכל היימן: AP – Artist Proof, Asylum (The Dress, 1855-2017)

הילה בן ארי: תנועה בין קווים שבורים – מחווה להדה אורן

טליה סידי: חמש עבודות

רונית פורת: מר אולבריך והעלמה נוימן

מרים חלפי: גלוית עיניים

מורן שוב: עיניים שמחות לצִלָּה בינדר

הינדה וייס: אחרי היעל הנובי

תמר לצמן: ביקורה של גברת טאד

עד ה- 22 באפריל 2017

אתר המוזיאון