שהיד של מחול
לצאת מהבית למופע בתל אביב (45 דקות נסיעה מהפרוור החביב שלי, בלי לספור את החניה) דורש אנרגיה לא קטנה, במיוחד בערב קיץ אקסטרה מהביל. הגעתי לתיאטרון ענבל בתקווה שהמאמץ יהיה ראוי, ולא התאכזבתי. למרות ההתחלה איטית, המופע היה יפה עד מאוד, מפתיע ומרגש.
הערב נפתח עוד בזמן כניסת הקהל – הלל קוגן ושותפתו לריקוד כרמל בן אשר נמצאים על הבמה בחליפות האימון שלהם, כאשר בן אשר מדברת בזרם מילים בלתי פוסק – על ריקוד, על הגוף המאומץ, על השכר הנמוך, על הטעם והתכלית בכל הדבר הזה שהוא מחול. אמנם יכולת הדיבור שלה מרשימה, אך לאחר יותר מ-20 דקות של טקסט רצוף יכולת ההקשבה שלי נמתחה מאוד. ואז פאוזה, במה שחורה, תופים ברקע, ולאחר מספר דקות הופיעו בן אשר וקוגן, הפעם בתלבושת ריקוד – היא בבגד גוף לבן והוא בבגדי אמנויות לחימה שחורים. הם נעים בין פוזיציות קלאסיות ליומיומיות בהומור וחן, בתשומת לב מכוונת באופן שהזכיר לי בוטו. יכולותיה הגופניות של כרמל בן אשר מרשימות ביותר, נדמה שגופה הוא כלי נגינה משוכלל שאפשר לראות כל תנודת מיתר בו.
ואז הפתעה, בגדי הקונג פו השחורים של קוגן הופכים לבגדי ראפ עם קפוצ'ון, והסצנה משתנה לראפ לוחמני. בסצנה הבאה מופיעים הברבורים – קוגן ובן אשר בתנועות עדינות ומרחפות שהופכות מברבור לכל דבר שהוא. הם נעים בתיאום מופלא בינהם – לפעמים באופן דומה ולפעמים שונה אבל כל הזמן מתחייסים לנוכחות ולתנועה האחרת. עבודת תאורה נפלאה לוקחת את העבודה לגובה נוסף באחד הקטעים הטובים של מחול שראיתי.
לאחר מכן, עוד קטע ראפ של קוגן, על הגוף והכאב במחול. הראפ של קוגן עשוי היטב, אז אולי חסרה בו מידת חספוס והתרסה שיכלו לחזקו.
העבודה כולה יושבת על הטקסט הראשוני, הגוף והמחול, ועל הברבור והסרסור כשם העבודה. בעיני, הברבור של קוגן מתייחס לרקדן, והסרסור הוא הכוריאוגרף, הקהל, ואולי גם הממסד. המרחב בין הגוף הרוקד לבין התשוקה לרקוד, המתח בינהם, ההתבוננות במחול בכללותו, על הסגנונות והזרמים שבו שקוגן משלב בו נותנים ליצירה עומק וכוח.
הברבור והסרסור
כוריאורפיה: הלל קוגן
משתתפים: כרמל בן אשר, הלל קוגן
דרמטורגיה וליווי אמנותי: שרון צוקרמן ויזר
תאורה: עופר לאופר
ההופעות הבאות: 13-14/10 תיאטרון ענבל, תל אביב.