כשארגון פוליטי מארגן תערוכת אמנות, אי אפשר שלא לשאול האם התערוכה בעלת תוקף אמנותי. האם מדובר באמנות מגויסת, בסגנון הצילום הסובייטי שאפשר לראות בימים אלו במוזיאון תל אביב – אמנות שמכפיפה את עצמה לשירות המסר ומוותרת על החופש והגיוון?

דיון זה מלווה את הצפייה בתערוכה "50 שנה" שיזם רועי ילין, מנהל הפרויקטים הציבוריים בעמותת בצלם. כדי לעורר מודעות לכיבוש שטחי הגדה והרצועה ב-1967, לפני יובל שנים, בחר הצוות של בצלם 50 פלסטינים שנולדו באותה שנה, שהם כיום בני חמישים, ושידכו בינם לבין צלמים ישראלים ופלסטינים. המצולמים – נשים וגברים, מערים, וכפרים, מהרצועה והגדה – כולם נולדו תחת שלטון ישראלי, אשר צובע את חווית החיים שלהם. לפי עקרונות בצלם, לא נבחרו מצולמים אשר תומכים באלימות. בצלם גם בחרו את הצלמים, חלקם צלמי עיתונות וחלקם מגיעים מתחום האמנות, וגם חיברו בין צלמים למצולמים – בליווי האוצרת מעיין שלף.

איזו מן תערוכה מקבלים לאחר כל המגבלות האלה? מתברר שתערוכה די טובה. הצלמים עשו עבודה מצוינת והביאו דיוקנאות אישיים, מצולמים היטב, בשפתם האישית. הפנים מדברות את עצמן – אנשים בני 50, עניים ועשירים, כל אחד וסיפורו, אשר מקבל מקום בקטלוג התערוכה. רב גוניות אנושית, קרובה וישירה.

כוחה של התערוכה הוא בצילומים שחורגים מעבר לדיוקן, מעבר לתיעוד ומעבר למסגרת הסמכטית של התערוכה.

גוני ריסקין מצלמת את איברהים ג'האלין באופן שמזכיר את צילומי החלוצים של הלמר לרסקי ב1930-40. ג'הלין מדבר על הפחד שיהרסו את ביתו, עיניו כמעט עצומות כנגד השמש, לא רואה, אולי מסרב להסתכל אל העתיד.

מיקי קרצמן מצלם את ח'ולוד סעדי, מתבוננת. הצילום קרוב מאוד. נראה שיש דמעות בעיניה בעודה משקיפה מהחלון. היא מדברת על האדמות שהיו למשפחה, שאפשר להשקיף עליהן אבל אי אפשר להגיע אליהן. הכאב נוכח בצילום, מעודן אך מוחשי.

אני מוצאת את עצמי חוזרת אל הצילום של אורית סימן-טוב, אשר צילמה את פקריה עאשור ברחוב. עאשור מדברת על עתיד טוב יותר לנכדיה, ואני תוהה מיהם הנערים ברקע – האם אלו הנכדים? האם נערים שרוצים לעשות צרות? יש ניגוד בין עמידתה הבוטחת והשלווה של המצולמת, על רקע התכנסות קווי הבנין אל האופק, ובין הנערים שקמים לעשות משהו, מה?

אולי המהלך המעניין ביותר נעשה על ידי רונית פורת, שעבדה יחד עם תחקירן בצלם מרצועת עזה, ח'אלד אל-עזאייזה. השניים לא יכלו להפגש, והתכתבו באמצעות הווטסאפ והאינסטגרם. מתוך התמונות שצילם אל-עזאייזה בחרה פורת תמונות של קו החוף של עזה ושילבה אותן לקולאז' בשפתה הייחודית.

התערוכה מוצגת ב"סלון יפו" – חלל תצוגה בדרום נמל יפו שאופיו מחוספס. החלל נכון לתערוכה, גם מבחינת הנגיגשות לקהל מגוון שמגיע לנמל יפו, וגם בהימצאותו בתוך האנגר ישן ולא בתוך קובייה לבנה. כדאי להגיע, במיוחד שיש כרגע גם אירועים של "שבוע האיור" באזור.

50 שנה

50 פורטרטים של פלסטינים שנולדו ב-1967 בתערוכת צילום של בצלם

אוצרת: מעיין שלף

סלון יפו, נמל יפו

17 בנובמבר עד ה-7 בדצמבר 2017