היצירה החדשה של איל נחום "עונות של מלחמה" מכילה את ההוויה הישראלית, על שגרת המלחמות, האבל והיומיום שבה. נחום, שהצטרף לפני כשנה לתיאטרון מחול ירושלים כמנהל אמנותי, הוא בוגר התכנית להכשרת מורים לבלט מטעם האקדמיה של הבולשוי, והכשרה זו ניכרת ביצירה. הרקדנים מפגינים שליטה גופנית ויכולת ביטוי מצוינת, וניכרת הכשרת ביסודות הבלט.

היצירה נפתחת בקולות מלחמה. הרקדנים זוחלים לרוחב הבמה לאורך פס האור, תנועותיהם נעות בין לחימה לחרדה. מיד אחר כך אנו שומעים את בן גוריון "מכריז בזאת על הקמת מדינה ישראל", והיצירה מקבלת זמן ומקום – כאן ואז, כאן ועכשיו. המחול משלב תנועות של אחיזה בנשק ומעביר את תחושת מלחמת הקיום של המדינה. משם אנחנו במעבר חד לסולו עדין של רקדנית על רקע שיר שקט ופיוטי. רגעים של שקט בין הקרבות.

בהמשך משתלבת רקדנית בתוך תותב של טנק, שקנהו מזדקר לפניה כאיבר מין ענקי. אם כי דימוי הטנק קצת שחוק בעיני, ותותב הטנק לא במיוחד משכנע כאביזר במה, יש כאן נגיעה יפה בחיבור בין הנשי לגברי, שמלווה את היצירה במקומות נוספים.

בדואט נפלא רוקדים שני רקדנים בלט למוזיקת תזמורת שמופרעת באזעקות עולות ויורדות.

בקטע אחר רוקד מקסים בורדסול הנפלא ריקוד חושני על נעלי עקב. בורדסול מחבר את הגברי לנשי, ודמותו האניגמטית מוסיפה עומק ליצירה – המעברים בין מלחמה ויום יום, מועצמים על ידי החיבור הנשי והגברי שהוא מגלם. גם כאן וגם בדמות הנשית נושאת הטנק נשאלת השאלה האם הנשי והגברי נפרדים, והאם מלחמה היא גברית דווקא.

המוטיבים התנועתיים חוזרים באופנים שונים במהלך המופע ומייצרים קו מקשר, אך לעתים חוזרים קצת ביתר. כישראלים, קל להבין את המחול שממקם את עצמו כאן, ולאורך ההיסטוריה הישראלית. הכוראוגרפיה מתנשאת לגבהים ומייצרת רגעים וקטעים נפלאים. כמו חידון עם רמזים, הבחירה בנרטיב שמלווה את המופע מחלישה את כוחו הפואטי. אני מצפה בסקרנות לעבודות הבאות של נחום, ומקווה לשיר יותר מאשר לסיפור.

עונות של מלחמה/תיאטרון מחול ירושלים

כוריאוגפיה: איל נחום

רקדנים: אנטולי שנפלד, מקסים בורדסול, ג'ורדון קונרד בורטון, אנגוס הול, אושרת קטיה זיו, מאיה פופובה, הגר ממן

המופע עולה בירושלים ותל אביב, מידע נוסף תמצאו באתר הלהקה