חגיגת צילום
פסטיבל הצילום הבינלאומי הוא הזדמנות לקחת תמונה מצב של הצילום בעת הנוכחית. בעידן שבו לכל אדם יש מצלמה בכיסו השאלה מה להכניס לתערוכת צילום קשה מאי פעם. בפסטיבל דגש רב על תערוכות של צילום גאוגרפי וחברתי. יש תערוכות צילום של תמונות "יפות" ויש תערוכות צילום של אמנים. הקו האוצרותי נע בין האפשרויות השונות בלי להחליט או להעדיף את האחת על פני השנייה. התוצאה בוודאי תדבר לקהלים מגוונים אשר ימצאו משהו לרוחם בין 2500 העבודות המוצגות, אך אמירה מגובשת על הצילום בעת הנוכחית קשה לקבל.
אי אפשר לנתק את הדיבור על הפסטיבל מהתייחסות למרחב התצוגה. בשנה שעברה התקיים הפסטיבל בחלל בנייני מידטאון, רגע לפני סיום הבנייה. חלל מפוצל לחללים קטנים שהיה קשה להתמצא בהם, בקומה גבוהה שהנוף ממנה היה מהמם אך מנותק מסביבתו. השנה מוצגת התערוכה במתחם כיתן/גולף שרבים מאתנו קנו בו בזמן כלשהו מצעים, טקסטיל לבית, כלי בית או ביגוד. האנגר ענקי בקומה אחת נוחה להליכה והתמצאות, בתל אביב של פעם. רגע לפני שגם שטח זה הופך למתחם נדל"ן חדש ונוצץ, הדרתו הנושנה של המתחם מציעה חלל אלטרנטיבי, קצת מפתיע ולעתים הזוי לתערוכה. החלל בנוי ממסדרון מעבר רחב אשר מחבר חללים שמופרדים זה מזה בקיר. מאחר ומדובר בחללי חנויות, מאחוריהן ניתן למצוא מסדרונות צרים למחסנים ותאי הלבשה. גם חללים אילו מנוצלים יפה להציג תערוכות קטינות ומרגשות.
בכניסה לתערוכה מוקרן הוידאו "יש מצב", פרויקט משותף של מיכל רובנר,דויד גרוסמן, הדג נחש, יוני רכטר, דניאל זמיר וברי סחרוף, קליפ שניתן להקשיב לו באוזניות בכניסה.
הפסטיבל מציג עבודות חדשות וותיקות, שזו הזדמנות מצוינת לראותן – בינהן תערוכה של סיגלית לנדאו ויותם פרום שמציגה כמה מעבודות המלח של האמנית, והתערוכה של רוג'ר באלן, הצלם הדרום אפריקאי הנודע, שמציגה עבודות שהוצגו לפני כשנתיים בגלריה זימאק.
עוד תערוכה יפה היא "בין בנין לתרבות" שאצרה דריה קאופמן מגלריה ליטבק, ומשלבת את עבודותיהם של אלי סינגלובסקי, אמיר תומשוב, שי קרמר ואיתמר פריד. התערוכה נוגעת בקשר בין אדריכלות לתרבות בה היא נוצרת ונוכחת. אלי סינגלובסקי מצלם בניינים הברוטליסטיים ברחבי העולם, עוקב אחר התפוררותם, שי קרמר מצלם באתר הבנייה של מרכז הסחר העולמי, מניח שם את מצלמתו ויוצר שכבות שמצטברות במהלך חודשי הבנייה. אמיר תומשוב מפרק את אתר הבנייה ויוצר ממנו פסלים ודימויים מורכבים.
בין המציגים בתערוכה גם עברי לידר, עם התערוכה "Daddy" שמכילה זיכרונות מפורקים מאביו, שהיה צייר. אל הצילום הגיע רק בשנים האחרונות, לאחר קריירה משגשגת על הבמה. לידר מציג מיצב ובו חורי הצצה אל דימויים קטועים שצילם בדירת אביו, זיכרונות נמוגים. הוא מספר כי על הבמה הוא חש שליטה ובטחון ואילו הצילום הוא מקום הספק, אי הידיעה כיצד היצירה תפגוש את הקהל, אשר צופה בה ללא תיווך.
בין תערוכות הצילום נמצא גם את התערוכה היפה של ג'ון פפר, צלם איטלקי ששייך למסורת הצילום הפיקטוריאלית. פפר מצלם מדבריות במקומות שונים בעולם וגם אצלנו בנגב. הוא מצלם במצלמת לייקה אנלוגית וגם מדפיס את הצילומים באופן אנלוגי – סגנון שהולך ונעלם ונותן אופי חומרי ייחודי לצילומיו. גרעיניות הפילם בו משתמש מהדהדת בגרגרי החול בדיונות המצולמות.
אחת התערוכות המפתיעות בתערוכה נאצרה על ידי סיגלית לנדאו ומוצגת בתאי הלבשה בקצה האולם. בכל תא יש עבודת וידאו, והמראות שלא הוסרו מהתאים נותנות לעבודות הד נוסף.
מקום רב מוקדש בפסטיבל לפרויקטים חברתיים שונים שמפעילים צוות המתנדבים של הפסטיבל במקומות שונים בארץ. משתתפי הפרויקטים מקבלים חשיפה מעצימה בפסטיבל, ערך מוסף לפרויקטים החשובים שהפסטיבל מקיים במהלך השנה.
קשה לסכם במאמר אחד את העושר הרב שמביאים לפסטיבל 250 צלמים ואמנים. על כל אמן שהזכרתי יש גם אחרים וראויים. יש גם תערוכות שהיו פחות מעניינות בעיני – למשל תערוכת האוסף של "תמונות יפות" נדמית כמו שיטוט אקראי באתר נשיונל ג'אוגרפי או באינסטגרם. חסרו לי תערוכות צילום מעניינות וחדשות, של אמנים ישראלים ובינלאומיים שלא נופלות לקטגוריה של הצילום התיעודי, שכן כאלה היו, יפות, ובשפע. קטלוג התערוכה מספק מידע מצומצם על כל תערוכה, הייתי שמחה למצוא בו את הטקסט המלא ולעיין בו בנחת בבית. חידה נוספת בקטלוג היא מדוע אינו מסודר לפי מספור התערוכות, מה שמקשה מאוד מציאת מידע על כל תערוכה. גם האתר היפה של הפסטיבל אינו משלים את החסר במידע נוסף.
PHOTO IS:RAEL
פסטיבל הצילום הבינלאומי #6
מנכ"ל: אייל לנדסמן
אוצרת ראשית: מיה ענר
22.11.18-1.12.18
קומפלקס גולף, פנחס רוזן 57, תל אביב
