"העור הצבוע" מביא אל הבמה במרכז סוזן דלל שפה שזרה לנו, הצופים בני המערב. המחול הסיני מבוטא במינוריות יחסית למערבי. תנועות הגוף עדינות, הידיים רוקדות, המחוות מסוגננות, המוזיקה בסולם אחר. 

"העור הצבוע" הוא סיפור פנטזיה, מתוך הספר Strange Stories from a Chinese Studio שמכיל קרוב ל-500 סיפורי רוחות ואלמנטים על טבעיים. השימוש באלמנטים אלו בא כדי למתוח ביקורת חברתית מוסווה, ולא כדי ליצור אימה כפי שהיינו מצפים בתכנים דומים שאנו פוגשים בסרטים הוליוודיים. העלילה המקורית עוסקת בשד שלובש דמות אשה מפתה, במלומד שמתאהב בה, באשתו של המלומד המצילה אותו ובכומר טאואיסטי המנחה אותה.

יאנג היילונג, כוראוגרף צעיר ומבטיח, בוגר אוניברסיטת מינזו למחול בבייג'ינג, יצר את המופע במשך שנה, יחד עם 4 רקדנים נוספים, כולם גברים. יאנג גם מופיע בתפקיד הראשי – בתפקיד האישה, אשר מקפל בתוכו גם את השד בדמות נערה וגם את הרעיה הטובה. מאופר ונע בעדינות, מטופף על הבמה בצעדים קטנים ונשיים, היה קשה להחליט בזמן המופע אם מדובר ברקדן או ברקדנית.

את המלומד מגלם שחקן אופרה סינית – ומביא עמו למופע שפת תנועה נוספת שמעשירה את הריקוד המסורתי של הרקדנים האחרים. שתי דמויות נוספות מבטאות רגש ואינן חלק מהסיפור המקורי – רקדן אשר מבטא את הצד הנשי והרך ואחר אשר מבטא את הצד הגברי.

לצד כל אלה דמות הכומר היא הפשוטה והברורה ביותר – אדם ארצי וחובב שעשועים.

ביצוע תפקידי נשים על ידי גברים הוא מסורת של האופרה הסינית, למרות שכיום זה כבר אינו מקובל. יאנג בוחר לחזור אל המסורת, דווקא כדי להתבונן בה ובתפקידי המגדר – כיצד נראית נשיות שמבוצעת בידי גבר. והדמויות הנשיות שלו אכן מרתקות. יאנג מעביר את הסיפור המקורי עיבוד הפשטה, ולמרות שתוואי המחול עוקב אחרי סיפור נרטיבי, די קשה לעקוב אחרי נפתוליו, בעיקר בגלל ריבוי התפקידים, והדמויות שאינן חד משמעיות. הביצוע של היצירה יפיפה ומוקפד, גם אם מתארך לעתים. הבמה פשוטה אך מעוצבת להפליא, והמוזיקה כוללת בעיקר כלי מיתר מזרחי.  המפגש עם שפת המחול והתרבות הזרה מרתק מחד ומשאיר תחושת סקרנות ומאידך משאיר גם חוויה מתסכלת, בתחושה שהיה בו רובד סמלי שלא ידענו לקרוא.

העור הצבוע/תיאטרון מחול יאנג

12-13/9, סוזן דלל