התמה הגדולה של התערוכה "סאנשיין" של עינת עריף גלנטי במשכן האמנים הרצליה היא דאגה אקולוגית. אבל הדבר שניבט לעינינו בעיקר הוא התמה הקטנה שלה – היופי הגלום בחפצים. עריף גלנטי אספה חפצים אחרי סערה בחופי אשקלון ועתלית. באשקלון אספה 148 חפצים תוך 30 דקות ובעתלית אספה 63 חפצים ב-10 דקות. המהירות מספרת לנו על הכמות. לא מדובר באיסוף ומיון במשך חודשים, אלא בליקוט מכל הבא ליד של פסולת שנפלטה מתוך הים. אך הפסולת מסרבת לתדמית שנרצה להדביק לה, אינה רוצה להיעלם, לא פיזית ולא מטפורית. עריף גלנטי מוציאה את הפריטים, שוטפת ומנקה, ומצלמת כל אחד מהם כאילו הוא יחיד ומיוחד. והוא אכן יחיד ומיוחד. כל חפץ עבר בלייה משלו, כל חפץ הותמר בידי הים להיות חד פעמי וייחודי. מוצרי הצריכה המתועשים האחידים הופכים לתכשיטים יחידאים, על קימוריהם וצבעם.

עריף גלנטי עורכת את החפצים המצולמים לפי צבעי הקשת, באופן שמזכיר את האופן שבו הציג גבריאל אורוזקו את הפסולת שאסף משמורת טבע בחוף במקסיקו ובמגרש ספורט בניו יורק. אורוזקו ערך את החפצים עצמם ממוינים לפי צבעם, לצד גריד צילומי של אותם חפצים, בעוד עריף גלנטי מסתפקת בצילומים הערוכים בגריד. אחד הדברים שצילום מאפשר הוא הוצאה מקנה המידה. הצילומים ערוכים בגדלים שווים, ובהם חפצים אשר במקור הם בגדלים שונים, כך שהזעיר מקבל מקום שווה לגדול.

בנוסף לחפצים יצרה עריף גלנטי וידאו יפה מצילומי סטופ מושן בו היא עורכת את החפצים במעין סידור פרחים יפני, ואז מפרקת את ה"סידור".

לצד החפצים הבודדים יצרה גלנטי סדרת פסלים מאותם חפצים שאותם צילמה. הפסלים מזכירים במבט ראשון את עבודות היצירה מחומרים ממוחזרים שילדים מביאים מהגן. המקום שבעיני מצליח במיוחד במערך התצוגה הזה הוא ה"כלנית" לצד "צלחת הממתקים". הכלנית נראתה לי במבט ראשון כמו פרח מיובש, ואניטאס, ורק במבט שני התגלתה כצירוף מכמיר לב של חפצים ישנים.

התערוכה של עריף גלנטי לוכדת את הצופה לא במילים גבוהות על שימור ומחזור ואקולוגיה, אלא דווקא דרך יופיים של החפצים, יומיומיותם וסתמיותם. במקביל מוצגת תערוכה נוספת של עריף גלנטי , "שקיעה", בסדנאות האמנים ירושלים.

עינת עריף גלנטי/"סאנשיין"

משכן האמנים הרצליה

אוצרת: סאלי הפטל נווה

עד 28/2/2020

אתר משכן האמנים