זו השנה ה-11 בה מתקיים פסטיבל אפוס במוזיאון תל אביב – פסטיבל בינלאומי בו מוקרנים סרטי תרבות ואמנות במבחר קטגוריות כמו אמנות פלסטית, קולנוע, מחול ועוד. במסגרת הפסטיבל יוקרנו למעלה מ- 50 סרטים חדשים מהארץ והעולם בהקרנות בכורה בישראל, תחרות סרטים ישראלים, תחרות עבודות וידאו ארט, פעילויות לילדים ועוד. הפסטיבל יפתח עם הסרט העלילתי "הציור" ויכלול גם אירועים – מסע קצר להכרות עם אנייס וארדה יוצרת הקולנוע הנפלאה, ושת"פ עם הפקולטה לאמנויות של המדרשה בבית ברל – הקרנת אסופת עבודות וידאו ארט של אמנים ישראליים.

מאחר ואנו קרובים ליום האשה, בדקתי וראיתי שהייצוג הנשי בפסטיבל אמנם אינו מאוזן, אבל כולל כמה סרטים על נשים מעניינות ביותר.

ברגע שראיתי את הסרט "עולמות המד"ב של אורסולה לה-גווין" ברשימת הסרטים של אפוס, לא יכולתי לחכות ולראות אותו. לה-גווין היא אחת הסופרות האהובות עלי, והמדע הבדיוני שלה שייך למשפחה של מרגרט אטווד – עולם זר שבזרותו מלמד אותנו משהו על עולמנו שלנו. הסרט מחייה את ספריה הקסומים (גם במובן של קסם וגם במובן המקסימות) של לה-גווין וגם מספר את סיפור חייה, הכולל התמודדות עם עולם מו"לות גברי וז'אנר שהתקשה להכיל את האופי השונה של ספריה – על הרצף בין פרוזה לפנטזיה. הסרט מלווה באנימציה יפיפיה שמאיירת קטעים מספריה ומאיר את חייה של הסופרת הנפלאה הזו, שהלכה לעולמה לפני שנתיים.

הסרט המוצלח ביותר מבין אלו שראיתי בפסטיבל הוא "מרת'ה קופר – מצלמת גרפיטי" (באנגלית: "Martha: A Picture Story", שם קצת יותר מתאים). קופר היא אישה מלבבת ולא שגרתית, שאישיותה פורצת מתוך הסרט. היא מדברת בחופשיות על האתגרים בפריצה כאישה צלמת לעולם גברי, ועל בחירתה לא להביא ילדים לעולם. היא מצלמת בגובה העיניים, מתוך הכרות מעמיקה עם המצולמים שלה, שהם לעיתים ילדים ולעיתים ציירי גרפיטי שמציירים על רכבות, או רקדני היפ-הופ. מתוך הקשר הקרוב נולדים הצילומים. מעניין לשמוע על האופן שבו היא מצלמת – היא "לוקחת" תמונה ולא מייצרת תמונה, ועל הקושי שזה היווה עבורה כצלמת של נשיונל ג'יאוגרפיק. קופר הימרה על עצמה וויתרה על קריירה כצלמת עיתונות בניו יורק פוסט כדי ללכת לצלם ברחוב את הנושאים האהובים עליה. רבים מהצילומים שלה הפכו לדימויים מוכרים, והיא השפיעה רבות על סצנת הגרפיטי במקומות שונים בעולם. סרט שהוא ממתק אמיתי, שיוציא אתכם עם חיוך אופטימי.

"אולאפור אלייסון – בעקבות השמש" עוקב אחרי ההכנות לרטרוספקטיבה של האמן הדני-איסלנדי אולאפור אלייסון בטייט מודרן. הסרט שנעשה עבור הבי.בי.סי על ידי אלן ינטוב סוקר את יצירותיו של אלייסון ב-25 השנים האחרונות, מ"פרויקט מזג האוויר" שהציג בטייט מודרן לפני 25 שנה ועד התערוכה האחרונה. הסקאלה בה עובד אלייסון מדהימה, והסרט גורם לצופה להשתוקק להיות עד במקום התערוכה, ולחוות את החוויה החושית שהיא מזמנת.

הסרט הקצר "מוטות כחולים" סוקר את פועלו וחייו של ג'קסון פולוק, דרך ציור אחד, ענקי ומרשים – הציור "מוטות כחולים" אשר בחייו של פולוק נמכר ב6000$, ונקנה על ידי הגלריה הלאומית האוסטרלית בשני מליון דולר, וכיום כבר לא ניתן להעריך את שוויו. הסרט מזכיר את הערכים מסוג "קצרמר" בויקיפדיה, ערך קצר שעוסק בנושא גדול וחשוב, ומביא אותו באופן מקסים ועל קצה המזלג.

הסרט "הבולרו של אוהד נהרין" מתאר כיצד לומדות שתי פרימות בלרינות, צרפתיה ורוסיה, את הדואט בולרו –  B/olero שיצר אוהד נהרין. הסרט נראה כמעין שילוב של דוקו וצילומים מאחורי הקלעים. הסאונד פעמים רבות גרוע ודורש ניחוש, אבל עדיין ההתבוננות בסרט מרתקת, במיוחד לחובבי מחול ואוהדי נהרין. הפער בין ההכשרה הקלאסית שאיתן מגיעות הרקדניות המוכשרות לבין שפתו של נהרין, שפת הגאגא, בולט מאוד. לאט לאט מכשירים נהרין וצוות בת שבע את הרקדניות, והתנועה שלהן משתחררת ומתפרצת.

הסרט "אלכסנדר אקמן: משחק ברצינות" עוקב אחרי הכוריאוגרף השבדי הצעיר אלכסנדר אקמן כאשר הוא מוזמן ליצור כוריאוגרפיה עכשווית לבית האופרה של פריז, שנושאה "משחק". אקמן חוקר את האופן בו יכולים מבוגרים לשחק באופן אותנטי, והתוצאה מרהיבה. גשם של כדורים ירוקים נוחת על הבמה, בריכת כדורים שהוא בונה ב"פיט" של התזמורת, ועוד שלל המצאות מרהיבות של הכוריאורף המקורי. בדרך הוא חווה משברים יצירתיים, ופיק ברכיים מול העוצמה של המקום בו יופיעו, אך מתגבר עליהם דרך החיבור האישי דרך גופו הרוקד.

פסטיבל אפוס

מוזיאון תל אביב לאמנות

11-14 למרץ