פורסם לראשונה בפורטפוליו.

צילומים: ענבל כהן חמו

אום אל פחם היא עיר בת כ־60 אלף תושבים, שמשתרעת על פני רכס הררי, בתוואי שטח לא פשוטים. נסיעה בסמטאות הצרות דורשת סבלנות כששני רכבים מנסים לחלוף זה לצד זה. תושבי העיר משתייכים לארבע חמולות גדולות והעיר סובלת תמידית ממצוקת מקום לבניה עבור הילדים שגדלים.

במשך שישה שבועות התקיים בעיר אירוע האמנות ״הוּנָאכּ הוֹן! / שם זה כאן!״ (אוצרת: לילך צפרוני), שבמסגרתו נפגשו כ־30 אמנים יהודים וערבים לתהליך יצירה משותף, שתוצאותיו הוצגו בבתים של תושבים מקומיים, שותפים לדרך. האירוע הוא יוזמה משותפת של הגלריה לאמנות אום אל פחם ועמותת התיירות המקומית, מרבד ירוק ואדי עארה. הביקור בבתים התבצע במסגרת סיור מאורגן עם מדריך שהוביל את הרכבים מנקודה לנקודה, ותרם הסברים על העיר. שני סוגי סיורים הוצעו, שכללו ביקורים בבתים שונים. הבית הראשון שבו ביקרנו היה ביתם של עפאף ומחמוד ג׳ברין בשכונת אל־מידאן. הבית צמוד לקיר הסלע של ההר, ולצדו נמצא בית קברות, שפעם היה בקצה העיר וכיום הוא בטבורה, עם התפשטותה על הגבעות השכנות.

בתוך הבית הוצגה העבודה ״תיירות חוץ״ של רותי זינגר. זינגר מתעדת את העיר תוך כדי נסיעה ברכב, ובין הבתים מבחינה מדי פעם בהבלחות של נוף. את הנופים האלה היא רושמת, ואת רישומיה היא משלבת בצילום הווידאו, כך שהעיר הופכת לרקמה של אבן ודיו. הווידאו מוצג בטלוויזיה הביתית, והרישומים שתולים בין האוספים של בני המשפחה, שייכים ולא שייכים. 

עבודותיה של רותי זינגר, בין אוספי המשפחה

על קיר הבית מחוץ, עבודתה של טלי בלומנאו, ״אפייה ובנייה״, שבה היא מטביעה כלי עבודה בפיתות שאפתה. כך היא מחברת את העולם הנשי והגברי, חיבור אפשרי באמנות שלא התקיים בעבר, וספק אם הגיע זמנו בחברה הערבית. 

הבית העתיק של סב המשפחה, הבנוי בשיטה המסורתית של קירות אבן וביניהם בוץ וקש, משמש כיום כמחסן מתפורר. בתוכו מוצגת עבודת הווידאו של יעל תורן. תורן יוצרת בעבודה המהפנטת ״פייטה״ שרשרת של אנשים המובילים אדם מת בתנוחת ״פייטה״ קלאסית. האנשים הולכים והולכים ללא סוף וקץ, כולם זהים, וממשיכים ללכת. מחנק עולה בגרון כשצופים בתהלוכה, מהלך אינסופי של מוות, של צער ושל כאב. העבודה משתלבת היטב בבית המתפורר שנראה כמו אזור אסון בפני עצמו. 

משם אנו ממשיכים לביתם של לודמילה וסאלח מחאמיד, שבו מתקיים מפגש מסקרן בין ציבי גבע למריה מחאמיד חביב־אללה, ביתם של בני הזוג מחאמיד. סלאח הוא מוסלמי שפגש בלודמילה הנוצרייה במהלך לימודי ההנדסה באוקראינה. לפי כללי הדת המוסלמית גבר מוסלמי יכול לשאת אישה מכל דת, ואין צורך שתמיר את דתה (כמובן שהכלל לא תקף לנשים).

יעל תורן, פייטה

ציבי גבע

מריה מחאמיד חביב־אללה

ציבי גבע, אום אל פחם

חביב־אללה, שרואה עצמה מוסלמית, נחשפה לעבודתו של גבע במכללת אורנים. בתחילה התקוממה נגד ניכוס שם העיר בעבודה של גבע, שבה כתב אום אל פחם בעברית ולא בערבית. אך מתוך לימוד עבודותיו והכרות מעמיקה איתן, נוצר ביניהם קשר, ועבודותיה של חביב־אללה מתכתבות עם אלו של גבע: דמות האישה של גבע חוזרת ומופיעה בדמות אישה אצל חביב־אללה, ברישום ענק המכסה את קיר הסלון.

גם צילומים של חביב־אללה מוצגים בסלון הבית, ולצידם התמונות שהיו שם במקור, מצב מתעתע המפגיש בין האמנות המוצגת לבין הסגנון האישי של בעלי הבית במפגש מעורר מחשבה: מתי עבודה תיחשב כ״גבוהה״ ומתי כ״עממית״. גם עבודתו של גבע שתלויה בחלל הכניסה – ציור על כלי לערבוב צבע – משתלבת ומתכתבת עם קישוטי הבית. 

אחרי תצפית מפסגת הר איסכנדר (הר אלכסנדר) על העיר הפרושה בלבן וכתום על הגבעות הרכות מסביב, הסיור המשיך לבית משפחת קרמאן. מנאל קרמאן היא בעלת עסק של בישול אוכל מקומי, ומארחת קבוצות. במרחב הזה מציגות נשים, והנושאים שבהם הן עוסקות קשורים למרחב הנשי: יחסי אם בת, מסורת נשית ומלאכה נשית.

סלוא אלנמר עוסקת בחיג׳אב. בעזרת בנות המשפחה תפרה וחיברה מאות בדי חיג׳אב זה לזה ויצרה חיג׳אב ענק המכסה את הבית של מנאל. בתוך הבית היא מציגה עבודות הכוללות ציור ובד ועוסקות בקשר בינה ובין אימה, שמתוסכלת ודואגת מכך שהבת היא אישה חופשיה ומסרבת לעטות את החיג׳אב. 

סלוא אלנמר

פאתן עלאווי והדס גרטמן

איריס אפק, ילדים ישנים

איריס אפק

עבודותיה של סוהה פרוג׳ה עוסקות בתשוקה הנשית האסורה בחברה המסורתית. פרוג׳ה כותבת ורוקמת סיפורים מהקוראן על נפות קמח מסורתיות שאספה בשוק הפשפשים בטול כרם. הנפה היא ביטוי לתפקידן המסורתי של הנשים כמזינות את המשפחה, ועליהן אפיזודות שמוציאות את הנשים מתפקידן המסורתי ורומזות או נותנות ביטוי למקומם כנשים בעלות רצונות ותשוקות. 

במיצג ״הו פוסתנא, מרה ת׳אני״ (הו שמלתינו, פעם שניה), פאתן עלאווי והדס גרטמן יוצרות בארבע ידיים שמלות נייר מניירות שקשורים לחייהם – קבלות וחשבונות, סקיצות ועיתונים, ציורי ילדים ועטיפות. כל שמלה מקבלת את המראה הייחודי שלה ומקופלת על ידיה לשמלה השלמה. היצירות – שמלות תלויות על קולבים ולא על קיר; כל שמלה מספרת סיפור של חיים. 

בחדר השינה תלויים ציוריה של איריס אפק. אפק מציירת ילדים ישנים – תמימים ואבודים בחלומותיהם. המצוירים הם נכדיה של אפק, וילדי מהגרים שפגשה כשהתנדבה בגני ילדים של עובדים זרים בדרום תל אביב. המפגש של הילדים הישנים מציף את השאלה – האם כולם יצליחו להגשים את חלומותיהם?