בתחנת רכבת בקצה העולם, יושבות כמה דמויות משונות, פליטי קרקס החיים. איש נמרץ עם מזוודה נכנס, התמונה קופאת ונשים בלבן מחוללות מסביב, בזמן שהמזוודה מקבלת חיים משלה. האם הן אלות הזמן או פיות? בסצנה זו נפתח המופע החדש של ענבל פינטו ואבשלום פולק עצקרח, ומכניס אותנו לעולם פנטסטי מלא דמיון. החוקים נשברים – החפצים מקבלים חיים ואנשים הופכים לחסרי חיים. נדמה שעצמותיהן של הדמויות עשויות מגומי, לפעמים ראשן נעלם או שיש להן דווקא שני ראשים.

נראה שהעולם המופלא הזה סב סביב דמותו של צבי פישזון, שמצליח להפתיע בכל כניסה לבמה. פישזון, בן 69, שחקן ופנטומימאי, מהווה ציר וותיק ביצירותיהם של פינטו ופולק, אך נראה שהפעם ניתן לו תפקיד משמעותי יותר, וטוב שכך. נדמה כי זה אמור להיות לא פשוט לשלב שחקן לא צעיר במופע מחול, אך פינטו ופולק עושים זאת באופן רב השראה. פישזון נע במרחב בקלילות ובהומור ודמותו מרעננת את כל המופע.

ספרתי 11 כסאות במופע. היה קשה לספור, כי הם נעו כל הזמן, כמו הרקדנים. ישבו עליהם, עמדו עליהם, הלכו עליהם במסלול אינסופי, הם נסעו ממקום למקום, הפכו לכיסאות ג'אגלינג שמרחפים על רצפת הבמה בתנועה מתמדת – אביזרים בעלי חיים עצמאיים.

עוד דמות במופע הוא הסאונד, אף הוא בעל חיים משלו – תקתוק של שעון, נגינה בפסנתר, מוזיקה קופצנית – המחול לפעמים מונע על ידי הצליל ולפעמים מניע את הצליל.

פינטו ופולק שחזרו ליצור יחד (היצירה הקודמת הייתה של פולק לבדו) לוקחים אלמנטים מעבודות קודמות ורוקמים מהם רקמה בצבעים אחרים, עדינה ורוטטת. אפשר לזהות משפטי תנועה, הליכה ומניירות בתחביר חדש. לעבודה אין "סיפור" (או לפחות לא כזה שהצלחנו לעקוב אחריו) וזה אולי קצת חסר, גם בעולם הנונסנסי שהם יוצרים.

אי אפשר לסיים בלי הרגע שאהבתי מכל – שתי רקדניות לובשות בטקס רב גרביים, ואז יוצאות להחליק על הקרח – האחת במניירות של פרימה בלרינה מחליקה ומסתחררת, והשנייה כושלת ונופלת בבושת פנים. אנחנו נשבים בקסמן, בעולם הפנטסטי בו אפשר להחליק על קרח הבמה, לאבד את הראש ולקבל אותו חזרה רק בתום המופע.

עצקרח

להקת המחול ענבל פינטו ואבשלום פולק

כוריאוגרפיה, עיצוב פסקול, עיצוב תלבושות וחלל : ענבל פינטו, אבשלום פולק

משתתפים: ג'רמי אלברז', אריאל גלברט, נוגה הרמלין, אופיר ינאי, מרתה לואיזה ינקובסקה, קורדליה לאנגה, מורן מולר, עמית מרסינו, צבי פישזון.

פרטים באתר סוזן דלל ובאתר הלהקה