בדירתו התל אביבית של הגלריסט עודד שתיל, מתרחשת תערוכה מפתיעה ומענגת. כבר כאשר מצלצלים בדלת הכניסה מקדמות אותך המילים "read my lips forget my words" בתיבה בכניסה, ומזמינות כניסה למרחב משחקי, כזה שלא נענה לכללי הצפייה הנהוגים בקובייה הלבנה.

אורי לוינסון בנה את התערוכה ANTI2BLOCK בתוך ביתו של שתיל, אשר מזה כשנה משמש כגלריה בסופי השבוע. זוהי גלריה לא שגרתית, שמשלבת את חיי הבית, עם הספות והטלוויזיה על הקיר, באמנות שמוצגת בה. בחירתו של שתיל להפוך את דירתו לגלריה בסופי השבוע הופכת בעיני למעניינת יותר בכל פעם שאני מגיעה אליה. האופן בו הדירה התל אביבית הרגילה למראה הופכת לחלל תצוגה מעורר שאלות על תפקידה של האמנות בחיי היום יום. השאלות האלו מעניינות אף יותר, כאשר התערוכה "מפרקת" את החלל ומניעה אותו, כמו בתערוכתה של אורלי סבר שהתקיימה אצל שתיל לפני כחצי שנה אשר הקימה קיר שחור שחצה את הסלון וחלל הכניסה.

בתערוכה הנוכחית מציג לוינסון מספר מכונות/יצירות. החל ממנגנון פתיחת הדלת, שנותן מעין פרומו לתערוכה, ומבקש מהצופים לא להיתפס למילים, להישאר במרחב קדם מילולי. ליד הכניסה מעין כספת, אשר לחיצה על כפתור הפעלה פותחת את דלתה לשנייה וסוגרת – ומאפשרת הצצה קצרה ומתסכלת לעבודת הווידאו שבפנים. ממול, צילום של האמן, עומד ערום בפתח דלת שעליה כתוב privat – פרטי. המקום נטוש, הדלת חסומה בקרשים – הגוף הפרטי הופך לציבורי, המקום הפרטי שייך לכולם ולאף אחד.

בסלון הבית – מדפסת תלת מימד שממוקמת אנכית על הקיר – מה שמונע ממנה למלא את תפקידה ולהדפיס. חומר ההדפסה משתלשל על הרצפה ויוצר סבך חוטים דמוי שערות, יצירה מכנית ואורגנית.

על הקיר ליד – רישום מודפס בתלת מימד שמואר בכל פעם במקטע אחר, כך שגם כאן אנחנו נשארים מתוסכלים בניסיון לגלות את הדימוי במלואו.

ספות הסלון הכחולות של שתיל, הופכות אף הן לחלק מעבודתו של לוינסון – ברגע שמתיישבים עליהם הם מתחילות לנוע אחת לעבר השנייה, יוצרות אינטימיות כפויה בין זרים, מתקרבות ומתרחקות, חסרות מנוחה. הנינוחים ביותר בתערוכה הם חתוליו של שתיל, שמתעלמים מהפעילות מסביבם ויושבים בנחת על הספה.

אורי לוינסון/ANTI2BLOCK

גלריה עודד שתיל, ליברמן 8

עד 28.4.18