מה כבר אפשר להספיק ב-7 דקות? לשמוע שני שירים? להתקדם 200 מטר בפקקי הרכבת הקלה? מסתבר שאפשר קצת יותר.

בערב גשום מאוד התכנסו ובאו לגלריית הצילום אינדי בתל אביב כ-100 איש, והצטופפו בחלל לא גדול כדי לשמוע 7 צלמים מדברים על עבודתם ב-7 דקות כל אחד. את האירוע אצר האמן עדי ברנדה, וזו הפעם הראשונה שהאירוע מתקיים במתכונת זו.

אז נכון, הגיעו רק 6 צלמים, ואולי זה בעצם מספיק, כי כמה דימויים כבר אפשר לקלוט בזמן כל כך קצר? שישה צלמים שכל אחד עובד בסגנון שונה ובשפה שונה ויצרו פסיפס מרתק. הצטערתי שהוקצו רק 7 דקות לכל אחד, שהשאירו את האמנים ואת הקהל קצרי נשימה וסקרנים לעוד. 

גלריה אינדי ממוקמת בקריית המלאכה בדרום תל אביב, אזור שהולך והופך למתחם אמנות פעיל. בשעות הערב האזור הופך לאזור בילוי שוקק. הגלריה מתמקדת בצילום ויחידה מסוגה בארץ. שותפים בה 12 אמנים-צלמים.

המפגש נפתח  עם קרן זלץ, חברת הגלריה, שתערוכתה "מרים השחורה" מציגה כרגע בגלריה אינדי. זלץ  עוסקת בפירוק והרכבה של דימויים קיימים. מתוך סרט היא מרכיבה פריימים אחד על השני ליצירת תמונה אחת המכילה את התנועה. עבודה דומה עשתה עם סדרת צילומים של אדוארד מייברידג', מחלוצי הצילום, שפיתח טכניקות להקפאת תנועה. זלץ מבצעת את הפעולה ההפוכה, ויוצרת דימוי אחד מרובה תנועה. 

בועז אהרונוביץ הוא יוצר מרתק בעיני, ואני עוקבת אחר עבודותיו כבר כמה שנים. בעזרת תוכנות עריכה הוא יוצר מדימויים שהוא ואחרים מצלמים דימויים חדשים, שלעתים מצטברים ממאות צילומים. יש שעבודותיו נראות ראליסטיות ויש שהן נראות שייכות לעולם פנטסטי עתידני. 

"צילום" זה הוא חלק מסדרת עבודות שנוצרה מצילומי אויר עדכניים של גרמניה ושל צילום של פצצה משוגרת ממטוס במלחמת העולם השנייה.

ועבודה זו היא חיבור של צילומים רבים של הגלקסיה שלנו ושל אחרות, וביחד נוצר מראה מופלא.

גליה גור זאב פירקה את בית הוריה, ותיעדה את התהליך הכואב. מתוך החומרים שצילמה במהלך הדרך, והחומרים שאספה מהבית, יצרה ספר אמן  בשם "Toda Vida" (כל החיים, וגם 'סע ישר כל הדרך'). הספר מודפס במתכונת של מגזין, כדוגמת אילו שמצאה בבית ההורים. הספר מכיל תמונות של הבית המתרוקן (או מתמלא, תלוי מאיזה צד פותחים אותו), ודפי מגזין, מתוך מגזין ברזילאי שהוריה נהגו לקרוא, שלתוכו שתלה צילומי משפחתיים שמצאה, זיכרונות משפחתיים שהופכים ל'תיעוד היסטורי'.

הצלם הבא שעלה היה אבשלום לוי, צלם בעל אג'נדה חברתית. לוי, שלפרנסתו עוסק בצילום מסחרי מוקפד ומהוקצע, משתמש ביכולות אילו גם בצילום החברתי שלו, שמטרתו להראות לנו את השקופים בחברה, ואולי לטלטל וליצור שינוי חברתי. לוי מצלם את שכונת מוסררה בה גדל, את האנשים החיים בה, את הפנתרים השחורים שיצאו לקרב החברתי הראשון הגדול בארץ, וגם נשים ב"דלת לתקווה" מחסה יום לנשים נרקומניות שעוסקות בזנות, אשר שם התנדב.

צילומי הנשים ב"דלת לתקווה" צולמו בשחור לבן במקור. לוי מספר כי שם לב שקשה אפילו לו, גם אחרי הכרות ממושכת והתנדבות ארוכה במחסה, להסתכל על נשים אלו, ולכן בחר לצבוע את הצילומים צביעה ידנית בפוטושופ. אפשר להבחין כי פניהן של הנשים נותרו בשחור לבן. רק כך אנו מוכנים להישיר אליהן מבט. לצערנו "דלת לתקווה" נסגר כי הרשויות הקשו על פעולתו, וגם נווה מדבר קטן זה עבור הנשים שנמצאות בקצה הקצוות של החברה שלנו נעלם. רוב הנשים שלוי צילם כבר אינן בחיים.

יואב חורש יצא למחקר משפחתי. כבן לאם פרסיה ולאב סלובקי, גדלו הוא ואחיו כבנים למשפחה מעורבת בעוד ששאר משפחתם מכל צד נשארה סגורה בעדתה. בפרויקט מעניין שהציג במוסררה אפשר לבאי התערוכה ליצור פרסלובקים – אנשי כלאיים שמורכבים מחלקי פנים של משפחתו המורחבת משני הצדדים, שנוצרו בקונסולה לפי בחירת המבקרים בתערוכה. דמויות הכלאיים הודפסו ויצרו גלריית דמויות בדיוניות שעוסקות במרחב העדתי וביופי.

שני נחמיאס מצלמת בעיקר את עצמה. תחומי העיסוק שלה הם הנשיות והמיניות שלה ושל אחרים. היא עוסקת בנושא מזוויות שונות – על ידי הצגת עצמה בתפקידים שונים (למשל כגבר ואשה בתמונה שכאן), בחירת דוגמנים לא סטנדרטיים, וגם בקולז'ים מתוך הדפסות ישנות שיצרה. נחמיאס מצלמת אנלוגי בפורמט גדול, ואינה משתמשת בפוטושופ. 

7X7

גלריה אינדי

שביל המרץ 5, קריית המלאכה, תל אביב.