בהמשך לעבודות קודמות שלו, אשר עסקו באיסוף דימויים קיימים והפיכתם לדימוי מצטבר, גם כאן עוסק אהרונוביץ' בצבירת דימויים, אך הפעם מבטו מופנה פנימה, אל הצילומים שלו עצמו. הוא מדפיס את כל הצילומים שצילם ב-2015 ומצלם את הערמה. למעשה, יש כאן איסוף דימויים כפול, כי הצילומים למעשה נערמו במספר ערימות, ורק בפוטושופ נערמו לערמה אחת.

אל מול תהליך הצבירה עומד תהליך ההשמדה, אשר הוא בעצמו חלק מתהליך יצירה וצבירה. בעבודה הפרושה על כל הקיר הנגדי בגלריה הוא מציג את תהליך המיון  של העבודות המיותרות בסטודיו שלו, אותן הניח על שולחן העבודה שלו ושרף. כמו בפריימים של סרט שנפרשים אחד ליד השני הוא מציב זו לצד זו 500 תמונות שצולמו במשך כמה שעות בסטודיו – אך דוחס כל אחת לפס צר, כך שרוב המידע שב ונעלם. המבקר בתערוכה לא מקבל הסבר, ויכול רק להתרשם מהגודל ומהמקצב שיוצרים פסי הצילום הדחוסים זה לצד זה. החידה מתפענחת וניתן להציץ לתוך הדימוי רק אחרי ששמענו את ההסבר מאהרונוביץ' עצמו, ובלעדיה אנו עיוורים לרוב הרבדים של העבודה.

 זוהי תערוכה העוסקת גם בקצוות – בהכי ראשון, הכי רחוק, הכי הכי.

בצמד העבודות "האדם הראשון" ו"רצח" אהרונוביץ' עוסק בשני אירועים ראשונים בתולדות הצילום – הוא מגדיל קטע מאחד הצילומים הראשונים שנעשו אי פעם – צילום של דאגר אשר צילם את הנוף הנשקף מחלונו. בצילום זה נלכד האדם הראשון אי פעם בצילום, וזאת רק מאחר ועצר לצחצח את נעליו במשך זמן מספיק שדמותו תירשם בטכנולוגית הצילום הראשונית בה השתמש דאגר. על דימוי זה הוא כותב בברייל I was here. האדם הראשון שהיה פה, בצילום, נרשם. אך הברייל לא מיועד לעיוורים, שמן הסתם לא יוכלו למשש את עבודתו במוזיאון. הברייל הוא של אורות, אשר כמו אורות בערפל, מסנוורים אותנו ולא מאפשרים לראות את הדימוי כאשר אנו ניצבים מולו, רק אלא אם נציץ מהצד. שוב אנו רואים כאן את הפעולה והפעולה המנוגדת בו זמנית – תוך כדי שהוא מראה לנו את האדם הראשון, אהרונוביץ' גם מסתיר אותו מפנינו על ידי הכתב והאור המסנוור. העיוורון טמון בתוך הפעולה ובתוך ההתבוננות על הפעולה.

בצילום הסמוך אליו מופיע האדם הראשון שרוטש החוצה מצילום. אנו רואים את הנגטיב של התמונה, רואים ולא רואים שוב עקב אורות הברייל המסנוורים אותנו עם הטקסט "רצח". גם כאן האורות שכותבים "רצח" מעוורים אותנו ומונעים מאתנו לראות את פעולת הרצח, את צללית הדמות המרוטשת.

הד לעבודות קודמות של אהרונוביץ' אנו מוצאים בסדרה as far as we can see"" – רק שאילו מוקטנות והופכות לתכשיט במקום לעבודה של קיר שלם כבעבר. בסדרה זו בחר האמן צילומים של נאס"א, אשר יש בהם משהו קיצוני – אולי צילום ראשון מסוגו, או הרחוק ביותר, של דבר מה בחלל. צילומים אילו הוא מעבד למוצג חדש, תכשיט. הצילומים מוצגים במעין תיבת תצוגה, שולחן אור, ויפיפיים כל אחד בפני עצמו.

נקודה כחולה חיוורת היא האופן בו תיאר הסופר והמדען קרל סייגן את כדור הארץ, כפי שהוא נשקף מהחלל. לא בולט, לא מרשים, נמצא אותו רק אם נחפש אותו. גם בתערוכה זו, נצטרך להתאמץ כדי למצוא את הנקודה הכחולה שלנו, את היופי, את האמירה. התערוכה לא מוסרת את עצמה ביד הצופה, ונשארת חוויה חושית מסקרנת אך סתומה בעיקרה ללא ההסברים, שרק חלקם מצויים בדף היפה שמחולק בכניסה.

נקודה כחולה חיוורת, תערוכת יחיד של בועז אהרונוביץ'

הגלריה לצילום, מוזיאון תל אביב

אוצרת: אורית בולגרו

אתר: מוזיאון תל אביב