אפוס, הפסטיבל הבינלאומי לסרטי תרבות ואמנות, היחיד מסוגו בארץ, עוסק בקשר בין האמנויות השונות לבין הקולנוע. הפסטיבל ייערך במוזיאון תל אביב לאמנות בין ה-16 ל-19 למרץ. מבחר מסרטי הפסטיבל יוקרן במקביל בסינמטקים, ובמוזיאונים נוספים. בפסטיבל סרטים בקטגוריות: תיאטרון, מוסיקה, אמנות פלסטית, מחול, המילה הכתובה, קולנוע כאמנות, אדריכלות וכן תחרות של סרטים ישראלים.

צפיתי בכמה סרטים שיוצגו בפסטיבל. מבחר הסרטים נע בין סרטים תיעודיים המתארים חיי אמנים מעניינים, ובין סרטי אנימציה, מחול, קולנוע המשיק לספרות ועוד.

הסרט ג'ף קונס אשר פותח את הפסטיבל, מנסה לתהות על קנקנו של קונס, אשר מוכר את פסלי הענק שלו בצורת דמויות וחפצי פופ בסכומי עתק. קונס החל ללמוד אמנות בגיל 7, וכבר בגיל צעיר עבר ומכר חפצים מבית לבית בשכונה. אביו היה בעל חנות רהיטים, והאופן בו חפצים מעצבים את החלל העסיק אותו מילדות. עבודתו עוסקת באובייקטים המציפים את עולמנו – החפצים הקטנים והיומיומיים שלכל ילד יש, ואותם הוא הופך אותם לגדולים ומוגזמים. גם את חייו הוא חי באופן זה – הוא התחתן עם צ'יצולינה, כוכבת סרטי פורנו (שנבחרה בהמשך לפרלמנט האיטלקי), וצילם איתה עבודות שהמחלוקת האם אילו יצירות אומנות או פורנו לא שככה מעולם. האם מדובר באמנות או אמנות פופולרית? הסרט משאיר את השאלה פתוחה לשיפוטכם.

הסרט החביב עלי מאילו שצפיתי בהם עוסק באמנות של אאוטסיידרים – אמנות שנוצרת על ידי "אנשים פשוטים", שלא נכנסים להגדרה "אמנים". חלקם בעלי לקויות נפשיות, אוטיסט שלא מדבר ויוצר פסלוני מפלצות מדהימים, מנקה הרחובות שמצייר את הפארק הקרוב יום יום בשנה, בעלי פיגור שכלי ועוד.

המשותף להם הוא שהם יוצרים מתוך מעיין פנימי, ללא הכרות עם אמנות בכללותה, ועם תולדות האמנות בוודאי. לא כל יצירה כזו נמצאת מעניינת כמובן, אך מתברר כי יש הרבה יוצרים כאלה שיוצרים דברים מרתקים וחדשניים, אשר מוצגים גם במוזיאונים ברחבי העולם. הצפייה באנשים אילו יוצרים מחזיר אותנו אל האמנות כביטוי הבסיסי ביותר של הבעה, כמעיין שפורץ מתוך הנפש.

ניקי דה סן פאל היא אמנית מרתקת, אשר יוצרת פסלים רבי הבעה ודמיון. אנו מכירים אותה דרך פסל המפלצת בירושלים, אשר משמש גן משחקים לילדים.

סן פאל גדלה בבית אמיד, אך מרדה בו ובמה שסימל. כבר בגיל 12 היתה פמיניסטית  ומרדה בתפקידים הנשיים המסורתיים. היא הרגישה נוח יותר במטבח הבית הגדול בו גדלה, ולא בין ההורים אשר סימלו את כל מה שלא אהבה בבורגנות. בגיל 18 מיהרה לעזוב את בית ההורים ולהתחתן, אך חייה לא היו יציבים. בגיל 22 עברה התמוטטות עצבים, אשר הציור סייע לה להחלים ממנה. בהיותה בת 25 ראתה את פסליו של גאודי ונשבתה בקסמם, ומאז לא הפסיקה ליצור פסלים, ציוריים וצבעוניים. פעמים רבות היא מפסלת את האישה הגדולה שהכול נברא מתוכה, יוצרת עולמות של פיות ואגדות. סיפורה מוגש בסרט באופן מרתק ונוגע, מומלץ מאוד.

אולי הסרט היפה ביותר שיצא לי לצפות באפוס הוא "סימטריה". וידאו דאנס, או אם תירצו – אופרת מחול. סרט נפלא שהופך את האדם לחלקיק על רקע מוזיקה אלוהית. הסרט צולם במאיץ החלקיקים בשוויץ, ובמדבר מלח בבוליביה. המאיץ הינו אתר מרשים ומיוחד שאיננו זוכים לראות הרבה, בוודאי לא באופן זה. בחלקו השני של הסרט אנו רואים את ה"making of" שלו, באתרים השונים, ופוגשים את הבמאי והרקדנים, ומוסיפים נדבך נוסף לסרט היפה הזה.

פרנק גרי, אחד האדריכלים הבולטים בעולם כיום, הוא מרכז סרט נוסף. על רקע בניית בניין שלו באוסטרליה, הסרט סוקר את חייו ואת פועלו, החל מילדותו בטורונטו בקנדה שם נולד למשפחה יהודית בשם גולדברג. אנו רואים את תחילת דרכו בלוס אנג'לס, כאשר בנה את ביתו הפרטי, ומשם המריא לשיאים של יצירתיות. כל בנין של גרי נראה כמו משהו חדש לגמרי. משהו שלא נראה מעולם קודם. יש הרואים בבניינים אילו הגזמה, ויש המעריצים אותו, אך איש לא נשאר שווה נפש לבניין של פרנק גרי. הסרט עצמו מעניין, ומומלץ בעיקר למתעניינים ביצירתו של פרנק גרי.

אפוס 7 כולל כ-50 סרטים עלילתיים ותיעודיים, ישראלים ובינלאומיים, ולצדם סדנאות, כיתות אמן, מופעים ייחודיים, פתיחת תערוכות, תחרויות, הרצאות ומפגשים עם יוצרים מכל העולם שיגיעו לפסטיבל.

לאתר הפסטיבל: http://www.filmart.co.il

ניהול אמנותי: מיקי לרון