אני מכירה את כרמלה כמעט מגלגול קודם, בו עסקנו שתינו באימון אישי וכרמלה גם בהנחיה וייעוץ. אני עדיין משלבת אימון אישי בין לימודי האמנות ולבין הצילום והכתיבה, אך כרמלה צללה ראש לעולם הצילום למרות שהותירה מקום קטן לעיסוקיה מאז. מעניין עבורי לעקוב אחרי דרכה בצילום, שלעתים חוצה את שלי, ולפעמים נעה בסמוך. ישבנו לשיחה בתערוכתה "נוכחים נפקדים", המוצגת בלובי קלצ'קין במוזיאון ארץ ישראל. ההדפסות יפיפיות, מסודרות במקצב שווה בצד אחד של המבואה. גוונים של אפור, מרקמים של טבע. מדוע דווקא בשחור לבן?

כרמלה: בעיקר כי זה מרחיק מהקונקרטי ומעביר למרחבי הנפש, לזיכרונות.

אחד המקומות המוכרים שצילמה כרמלה הוא מה שנותר ממתחם הקאנטרי קלאב בצפון תל אביב – רמת השרון. ממה שהיה פעם סמל סטטוס, נותר שריד סמלי – מבנה המקפצה – שכיום אפשר לקפוץ ממנו רק אל שדה בור. אחרי בנית כל מגדלי הפאר על הדרך לחוף הצוק, הוא כרגע עומד, מונומנט לחיים של פעם, וכנראה ימחק בקרוב עם המשך הבנייה.

ענבל: בפרויקט זה חרשת את הארץ בחיפוש אחר מבנים נטושים. במשך שנתיים נסעת מאתר לאתר, מגלה בעצמך ונעזרת באנשים שסיפרו לך על מבנים כאלה. מדוע לעסוק דווקא בסוג זה של מבנים?

כרמלה: "מה שמושך אותי הם החיים שהיו. יש לי פנטזיה על מה היה כאן, מי היה כאן, לעתים אני ממש יכולה לשמוע את הקולות… ברוב המקרים מאוד שקט, יש אנרגיה ייחודית של מקום טעון. לעיתים הכניסה חסומה, ואז דווקא החסימה הופכת מקור משיכה – מה יש שם שאסור לבוא בו? הסקרנות שלי מוליכה אותי, יש שם שקט, כמעט מוחלט, אין איש…רק הרוח מטיילת איתי.

צילומיה של כרמלה שקטים, מהורהרים. אין רמז לדרמה שאולי פעם הייתה בהם. המבנה אמנם במרכז התמונה, אך בדרך כלל לא מתבלט. הצמחייה המכסה, הנוף, לא פחות חשובים.

כרמלה: "הבתים הללו – הם עומדים שנים עירומים, מלאי טביעות אצבעות וסימני חיים, רדופי רוחות ואולי גם שדים. הם נוכחים ובו בעת נפקדים, נמצאים ואינם, מחזיקים עבורנו עולם פנימי סוער, מדומיין ופיזי בו בעת. וכל אחד מהם ישות עצמאית וחיה הם עומדים שם שנים, ולבסוף יתפוררו אט אט שכבה אחר שכבה אל תוך עצמם, יהפכו לקבר של עצמם."

לכל מבנה יש סיפור, היסטוריה שלפעמים ידועה ומסופרת ולפעמים איננה מתגלה לעיננו.

בסיס צבאי למרגלות הרי ירושלים – כנראה בסיס של חיל אספקה. בצילום אנו רואים את מגרש המסדרים.

למחצבה הנטושה במבשרת ציון שמצלמת כרמלה הדר מונומנטלי. היא חולשת על עמק והאור השפוך עליה יחד עם עמודיה המתרוממים מעלה הופכים אותה למעין מקדש.

סיפורה של המחצבה: הוקמה ב-1935, עם האצת מפעל הבנייה בארץ ישראל והביקוש הגובר לחומרי בנייה. שורשיה של המחצבה קדומים יותר, אך המפעל המודרני ששרידיו נראים בשטח הוא חלק המחצבה העברית שפעלה כאן. העבודה התבססה על פועלים עבריים, ובשיא הועסקו בה כ-200 פועלים. לאחר הקמת מבשרת ציון ב-1951 החלו חיכוכים בין הנהלת המחצבה לבין התושבים החדשים, שהתלוננו על אבק, רעש והדף. באותה שנה הזדעזעה המדינה מתאונת העבודה שהתרחשה במחצבה, ושהתפרסמה כ"אסון הקסטל". מחסן חומרי הנפץ ששימשו את החוצבים התפוצץ, ושמונה פועלים נהרגו. התושבים החריפו את התנגדותם להמשך החציבה, עד שב-1974 הוצא צו הפסקת העבודה והאתר הושבת לתקופה קצרה. בתחילת שנות ה-80 הופסקה החציבה באופן סופי.

גן אברהם, רמת גן. הגן הוקם ב- 1940 ונקרא בתחילה גן הניצחון. בשנת 1946 נקרא הגן ע"ש אברהם קריניצי, ראש העיר הראשון, לרגל יום הולדתו ה- 60. בגן נמצא ספסל ביאליק ומאחוריו אמפיתאטרון מגודר ונטוש. האמפיתאטרון העזוב הוקם ב-1947 ושימש לפעילויות תרבות שונות. כל ילדי רמת גן מכירים את האמפי הסגור כבר שנים רבות ומתגעגעים אליו. שם ראו סרטים, התפלחו, התאהבו… כרמלה מספרת שהרבה סיפורים אישים סופרו לה על מקום זה.

מבנה חוות היתומים, נצר סירני.

החווה הוקמה בשנת 1890 כבית יתומים בידי הכומר לוודוויג שנלר. מתוך ספרו של שנלר: "ביר סאלם, מושבתנו החקלאית בקרבת הים התיכון, נמצאת במרחק עשר שעות הליכה מירושלים. ביר סאלם שלנו נוסדה בשנת 1890. המייסד הקשיש של בית היתומים הסורי רצה לייסד במקום הזה מושבה חקלאית, כדי להכשיר בביר סאלם את ילדי הארץ הערביים לאיכרים חרוצים. לאחר מאמצים בלתי פוסקים קיבל מידי הממשלה התורכית קרקע: 345 הקטאר לתקופה של 40 שנה לחכירה. כל אחד נד בראשו לנוכח התוכנית “ההרפתקנית של שנלר הזקן”, להפריח שממה זו, שכנראה נותרה במשך 1,500 שנה מדבר בלתי פורה. אבל החריצות העיקשת הגרמנית, שעליה ודאי הייתה פרושה ברכת האל, הצליחה מעבר לכל משוער. החלום התגשם צעד אחר צעד. האדמות הנרחבות עובדו. הפועלים הנאמנים, בהנהגת המפקח ד., חפרו את הבאר העמוקה הראשונה, אשר מעומקה הועלו המים, ונטעו פרדסי תפוזים ולימונים…"
עוד מידע באתר הזמן הירוק.

בבוקר שישי 29.7.16 יתקיים בתערוכה שיח גלריה ולאחריו תרד התערוכה. מהרו ובקרו.

הַאִם כָּךְ זֶה נִרְאֶה כְּשֶׁזֶּה נִגְמָר? אֲחַכֶּה לָרוּחַ שֶׁתַּעֲבֹר בַּשִּׂיחִים (מאת ישראל אלירז)

כרמלה קיט, נוכחים נפקדים

מוזיאון ארץ ישראל.  מידע נוסף באתר המוזיאון