ירושלים נראית לנו אנשי השפלה כעיר רדומה ושקטה, אבל היא מפתיעה אותנו לא מעט בפסטיבלי תרבות תוססים. התכנית של פסטיבל מנופים התשיעי גורמת לי להצטער שלא אוכל לבלות בו יום יום, עם 5 ימים של תערוכות, מוזיקה וכנס ירושלים לאמנות.

בכל יום מימי הפסטיבל מתקיים אירוע מיוחד, פתיחות של תערוכות חדשות ומופע מוזיקלי מסדרת המערבל שחותם את הערב. הנה מקצת מהאירועים בפסטיבל:

מנגד

התערוכה המרכזית של הפסטיבל מוצגת השנה בחלל ייחודי – באחד מאולמות האוניברסיטה המורמונית בהר הצופים. אל המרכז המורמוני מגיעים סטודנטים לסמסטר אחד של לימודי דת, עברית, ערבית ולימודים על האזור. בביקורנו שם מצאנו את הסטודנטים מוסקים זיתים ומכינים לעצמם שמן זית במתקני כבישה מסורתיים. המרכז נבנה על ידי דוד רזניק ופרנק פרגוסון אשר הקפידו לשלב את הבניה בנוף הירושלמי. מבנה האוניברסיטה מדורג על צלע ההר, ופונה מערבה אל העיר העתיקה עם נוף פנורמי מהמם.

נושא התערוכה "מנגד" נוגע גם במיקום המיוחד שלו ומזמין עלייה לרגל רוחנית אל מול הנוף הנשקף מחלונות הקשתות וממרפסת האולם. אצרו את התערוכה רינת אדלשטיין ולי היא שולוב, יחד עם תמר מנור-פרידמן.

בתערוכה עבודות מרשימות רבות, שתיים מהן שאהבתי במיוחד היו:

דוד בהר פרחייה מציג הדפסים מתוך לוח שעווה שהניח בשער שכם. עוברי האורח ועגלות המוכרים הטביעו את חותמם בלוח השעווה, שממנו הדפיס האמן – עקבות החיים הופכים לציור מופשט.

חיימי פניכל בונה קיר בחלל האולם שסוגר חלקית אחת הקשתות.  במבט ראשון הקיר נראה כקיר בלוקים סתמי, שריד לשיפוץ שלא נגמר. בהתבוננות קרובה אנו מגלים שהלבנים עשויות מיציקות עדינות ומחוררות. החומר הגס הופך אצל פניכל ליצירה עדינה שניתן במגע יד להרוס אותה – ומעורר מחשבה על הקירות בעולם – אילו מהם הם יצירת אמנות? אילו ניתן להרוס ואילו עוצרים וחוסמים או תומכים וסוגרים?

כנס ירושלים לאמנות 2#

הכנס יתקיים בתאריכים 24-25/10/17 ויעסוק בשאלה "מה עושים עם אמנות?" בתקופה זו של של אי-יציבות פוליטית עולמית, שינויים חברתיים וסביבתיים ומהפכות תרבות מקומיות ובינלאומיות. פעילויות הכנס יתבוננו בדברים שהאמנות יכולה לחולל, ועל הסיבות לכך בהתייחסות לסוגיות היסטוריות ולשאלות אקטואליות באמנות בת זמננו. הכניסה לכנס חופשית אך מותנית ברישום מוקדם.

סדנאות האמנים

בסדנאות האמנים מצאנו את הדסה גולדוויכט עם הלוויתן אשר מהווה חוט שדרה בעבודות הוידאו שלה (אחת מהן מוצגת במוזיאון ישראל). בהריונה הראשון חיפשה גולדוויכט לעצמה רחם שיעטוף אותה ויצרה את הליוותן. היא מתעדת את עצמה, את הילדים ובעלה בחוויות שונות ובתקופות שונות לסרטים קאמריים על בית ומשפחה.

קורנליה רנץ, אמנית גרמניה בשהות אמן, אוצרת תערוכה לבל שפיר ומיכל מדנבליק לתערוכה המחברת בין גרמניה לישראל.

מיכל מדנבליק מציגה את הפרויקט "The Zone" בו צילמה את מטה השטאזי במזרח ברלין. הצילומים מוקפדים ומדויקים, בקומפוזיציות נקיות עד כדי צמרמורת.

סדרת צילומים אחרת של מדנבליק עוסקת באוצר שמצאה בסטודיו ששכרה. כאשר פתחה פתח לעליית הגג מצאה בו ניירת המתעדת את קליטתו של נגר מהגר בארץ – ניירות המתעדים את התמודדו עם הביורוקרטיה הישראלית וגם את כלי העבודה שלו. מתוך כל החומרים בחרה לצלם את תהליך החשיפה של המקצוע שהיה עטוף בנייר שעווה אדום – מפסל מופשט הופך האובייקט אט אט לכלי עבודה, עד שנעלם.

המפעל

המפעל הוא מבנה ישן בעיר, שקבוצת "בית ריק" החלה בשיפוצו והוא משמש כמרכז לפעילות תרבות ואמנות. במקום בית קפה ויצירות אמנות שנוצרו על קירות המבנה.

באחד החדרים יוצרת חנאן אבו חוסיין יצירה שממלאת את החדר – במחווה לאביה שעסק בבניה, היא ממלאת את החדר בצינורות אינסטלציה אשר מסתיימים בנעליים מלאות בבטון. החדר כרגע בבניה וניתן לבקר ולראות את האמנית תוך כדי יצירת המיצב.

שהות אמן – רודריגו אימז

האמן המקסיקאי רודריגו אימז מתעניין בזבל ובאופן בו הוא משקף את החברה. בשיטוט במזרח ירושלים מצא המון פחיות משקה משוטחות. חוסר באיסוף זבל יחד עם חוסר במדרכות מוביל לכך שהפחיות עפות לכביש ושם הם נדרכות על ידי המכוניות העוברות. אימז מעביר אותן שלב נוסף – הוא כובש אותן במכבש ומעביר את דמותן אל דף הנייר, אותו הוא צובע ויוצר את הפחית כציור. בפסטיבל יוקרן גם סרט שיצר אימז והוא יקיים גם פעילות לילדים.

הדייר החדש/רונית אגסי בבית טיכו

לרונית אגסי שלושה סוגי מבט ושלושה סוגי זמן – שמחלקים גם את חלל התצוגה היפה בבית טיכו לשלושה חלקים. בכניסה: העבר בו צונאמי החריב את הסדר של החפצים. אגסי יוצרת קישורים ליריים בין חפצים שמצאה, ומחברת אותם לשפה ויזואלית אחת.

בחלל המרכזי – הווה-עתיד. חפצים מורכבים שיוצאת אגסי, תלויים באוויר ומייצגים חוסר פונקציונליות וניכור. אלו ממשיכים את השפה שמופיעה בחלק הראשון כשגם הצל יוצר אובייקטים על קירות החדר.  בחלל הגלריה העליונה עוברת אגסי לשפה אחרת – דיקטים שעליהם היא מציירת כלי משחית וכלי תחבורה, מדביקה חפצים ובובות. חלל זה עוסק בהווה, ובארעיות הנצחית. המרחב פתוח, פרוץ, הדמויות אבודות במרחב שבור.

פסטיבל מנופים

יזמות וניהול אמנותי: רינת אדלשטיין ולי היא שולוב

24-28 באוקטובר 2017

לפרטים ותוכניה: manofim.org