אני מכירה את חזי פנט מהמדרשה לאמנות, אבל עד עתה הכרתי רק את צילומיו בכביש 531, אליו היה יוצא פעם בשבוע עם חבר לתפוס רגעים של בוקר. הייתי בטוחה שהתערוכה תהיה קשורה לטיולים אלה, אך כששאלתי מה נושא התערוכה אמר רק "את תראי" ולא יסף.

פנט החל לצלם עם היוודע מחלתו של הנכד אביתר, שזמנו בעולמנו היה קצוב ומדוד. הנכד חלה בסרטן נדיר בגיל חצי שנה ונפטר בהיותו בן 4 בלבד. עם פטירתו המשיך פנט ללוות אותו בצילום בבית הקברות. הפרויקט הצילומי הוביל את פנט ללימודים במדרשה לאמנות, והעיסוק במוות ובזיכרון ליווה אותו גם שם.

בית הקברות בקיבוץ עינת הוא חילוני, ולמשפחות ניתן לבחור את האופן בו מונצחים יקיריהם, גם באופנים שגרתיים פחות. מהאור והצל שולף פנט רגעים דמויי חלום. בהדפסות מונוכרומטיות מספר פנט סיפור רבגוני, על געגוע, אבדן, פרידה.

מלאך אבן בעל גוף רך מציץ מתוך הסבך, השמש מבצבצת בין הענפים ויוצרת מנהרה של אור. צבעי האפור עדינים, ממלאים את התמונה בעדנה רכה.

יד מושטת אל הצופה, בוקעת בלבן מתוך השחור. האם היא מבקשת משהו? האם היא מחזיקה משהו? תוכן היד מוסתר מפנינו.

אבן זועקת את יגונה, כתם אור עדין על ספסל, רישום בלבן של עץ ששורש יורד אליו משמים. השתקפות אין סופית.

שתי טיפות מים זולגות מרגלי דמות שנראית כגמד או שדון. הרגליים מרחפות, כבר לא מייצבות ומקרקעות. הן רצות באוויר, על ריק. ומהן יורדות דמעות של מים, משקפות את מראות העולם.

חלק מהדמויים ישירים מדי לטעמי, ומשאירים פחות מדי מקום לדמיון – שני פנסים מאירים מתוך החושך, האותיות פ"נ הנתונות לשיני הזמן. הרמזים העדינים עדיפים על שלטי הכוונה.

משהו באופן שבו תלויה התערוכה התנגד לחווית הצפיה שלי – הדימויים לקחו אותי בריחוף למסע מסקרן שאין לדעת לאן יגיע, אך אופן ההדפסה והתלייה קרקע אותי למקום מוצק ונוכח. עם זאת מדובר בתערוכה פואטית ויפה, מומלץ.

"אבני המקום"/חזי פנט

אוצרת: רונית שני

בית האמנים תל אביב

עד ל 18.11.17