אמנות לא מסוכנת
בתקופה שכל ביקורת נחנקת והופכת לסמן של חתרנות ו"סמולנות", להציג אשכול תערוכות שעוסקת בפליטים, מהגרי עבודה וביטויי מחאה הוא מעשה ראוי ונדרש. הביקור במוזיאון חיפה הוא הזדמנות לבחון מה קורה למחאה כאשר היא הופכת לתערוכה מוזיאלית.
התערוכות במוזיאון חיפה חלקן תערוכות קבוצתיות וחלקן תערוכות יחיד. התערוכות הקבוצתיות נוגעות בנושאי הפליטות, מצב חירום, קוויריות, ומחאה נשית. כל התערוכות מכילות עבודות מעניינות שראוי לראות, אך רק חלקן מצליחות לגעת בנושא שלהן באופן מקיף יותר.
בכניסה למבנה נמצא את התערוכה (INDIGNADAS (Outraged Women של מריה אחא-קוצ'ר. אחא-קוצ'ר לוקחת דימויים מצולמים מתוך מחאות נשים, והופכת אותם לדימויים צבעוניים ושטוחים בשפת הקומיקס והפופ-ארט. כאמנית מחאה, היא מאפשרת שימוש חופשי בעבודותיה לטובת קבוצות אקטיביסטיות. מעניין לקרוא מניין לקוח כל דימוי בדף ההסבר המצורף.
התערוכה המחאה הנשית: חושפות ומסתירות עוסקת בחשיפת והסתרת הגוף הנשי כאמצעי מחאה, ובאופן בו נשים חשופות לפגיעה באופן כללי, וביתר שאת בעת שהן מביאות עצמן לחזית המחאה.
בציורה של ענבל מנדס פלור אנו רואים אשה מותקפת בגז מדמיע על ידי שוטר שהופך לדמות שטנית.
אליסיה שחף מציגה דיוקן נוגע ללב של אשה שפניה מושתקות/חשופות.
אנה מירקין מציגה סדרת צילומים בהן היא מצולמת בפנים מכוסות. הסדרה נוצרה כאמנות מחאה לשמה ונתלתה ברחוב כדי להביא למודעות נגד אלימות נשים. מעניין לעקוב אחר המהלך בו האמנות שמוצגת ברחוב, נכנסת למוזיאון ואף נבחרת לכרזת התערוכה. נדמה שבמסגרת התערוכה העבודה מאבדת את הקונטקסט המחאתי שלה ונותרת מסקרנת ויפה ויזואלית.
אחת התערוכות היפות בתוך המכלול היא התערוכה "אנו הפליטים", העוסקת בפליטים אז והיום. השימוש המצוין במרחב להצבת העבודות הופך את רצפת האולם לים בו שטות ספינות הפליטים. אהבתי במיוחד את עבודתה של בלהה אהרוני העשויה מפיסות עץ שנסחף ומהם היא יוצאת דמויות ושלד ספינה.
מצאתי מרתק גם את הציור גדול הממדים של שמואל בק. בק, ניצול שואה יצר את העבודה לאחר מלחמת העולם השנייה. המשחק בין ספינה לאבן, בין היציב לארעי, אדמה ומסע מעורר הדהודים רבים.
מתוך התערוכה מצב חירום – חיים שקופים אהבתי במיוחד את חדר ביטחון של אסף סטי. פרויקט זה מורכב משלטי בטיחות המתבססים על חוברת "הנחיות להתנהגות במצבי חירום עבור עובדי מוזיאונים". ההצבה משתמשת באופן מדויק בגלריה הצרה והארוכה בקומת הביניים, ומזכירה את המתח התמידי מפני אירוע החירום המלווה את חיינו.
העבודה מגרש משחקים של אורלי הומל היא חלק מהתערוכה חוף מבטחים/מצב חירום. היא מציגה מתקנים מתוך מגרש משחקים, צבועים לבן אשר נראים כאילו שקעו באדמה, והופכים את החלל שאנו נמצאים בו לאזור אסון, מעלה נוסטלגיות של ילדות ותמימות ששקעו בתהומות הזיכרון.
התערוכה "המופע הקווירי: מגילברט וג'ורג' ועד היום" נוגעת בנושא חשוב, שראוי לייחד לו מרחב גדול יותר. בין עבודות של עדי נס מסדרת "האסירים" לכרזה של דוד טרטקובר וסדרת כרזות של מיש על זכויות ההומוסקסואלים, יש עוד כל כך הרבה מה לומר על ביטויים של הומוסקסואליות באמנות, ועל האופן בו החברה המערבית נרתעת מגילוייה.
התערוכה אין מקום של Dede וניצן מינץ תלויה במסדרון ומביאה שילוב עבודות של הזוג – ציורים של Dede ושיריה של מינץ, שניהם יפים ומשתלבים זה עם זה.
כשאני רואה את ציפוריו של Dede עפות על קיר ענק בחוץ זה גורם לי להאמין באמנות. נדמה שהתלייה במוזיאון מעקרת אותן מכוחן. אני תוהה אם סופה של כל יצירת אמנות להגיע למוזיאון, והאם זה המצב הרצוי.
במסדרון אחר מוצבת העבודה חוק וסדר של אמן הגרפיטי Ame72. האמן משתמש בדמויות לגו שהפכו לסמלו המסחרי. מה שעובד על הקיר ברחוב נראה בעיני קצת ילדותי במוזיאון.
מאבק, מחאה – אביר, מסכה היא התערוכה הגדולה הנוספת באשכול התערוכות הנוכחי. היא עוסקת במסיכות העוטות את פניהם של מפגינים ושוטרים כאחד, וכן בדמות האביר – לוחם הצדק, גיבור העל ומנגד בשוטר הרכוב על סוסו.
נירית טקלה עוקבת אחרי מחאת האתיופים, ומציירת בשפה ציורית גרפית, שהזכירה לי את השפה הגרפית של יוחנן סימון. אך כאן, במקום דמויות הרואיות של חלוצים, אנו מקבלים שוטרים מכניעים מפגין אתיופי, כולם גיבורי העכשיו.
התערוכה מציגה מצבי מחאה שונים, ועוקבת אחרי המסכה והאביר משני צידי המתרס. הדימויים מגוונים, ורובם חזקים מאוד, אם הכוונה הייתה לעורר שיח על שימוש מופרז בכוח משטרתי כהצהרת האוצרת, נדמה שהדיון נשאר שקט למדי.
עולה בי הרהור בצפייה בתערוכות היפות שבמוזיאון, שלהציב את המחאה במוזיאון הוא כמו לעטוף אותה בצמר גפן, כך שהיא נהיית רכה ונעימה לעיכול, ומאפשרת לצופים להמהם ולומר "זה נורא" מבלי לעשות דבר. נותרה בי תקווה שיש דרכים אחרות להביא את המחאה למוזיאון, שאולי תצליח קצת יותר להרעיד את אמות הספים.
אמנות מסוכנת/מוזיאון חיפה לאמנות
אוצרת ראשית: סבטלנה ריינגולד
אוצרות: לימור אלפרן זרד, רויטל סילברמן גרין
נעילת התערוכה : 14.4.18
