המבקרת העיוורת פותחת את הסרט "המוזיאון". המסך שחור, ואנו שומעים מישהו מתאר לה ציור של מגריט. איננו רואים את הציור ואם איננו מכירים אותו מראש, אנו לנסות ולדמיין אותו בעצמנו. אם אנחנו מכירים, אנו חווים את הפער בין הציור כפי שאנחנו מכירים אותו, לתיאור המילולי שאנחנו שומעים. כפי שאומרת המבקרת העיוורת – כל מספר מספר סיפור שונה על אותה יצירה, ומהסיפור היא לומדת יותר על המספר מאשר על היצירה.

בסרטו של רן טל אנו נחשפים למוזיאון ישראל מזווית לא שגרתית דרך מספרים שונים – הסדרן שחולם לשיר בהיכל הספר, האוצר הערבי שרוצה להציג מורשת פלסטינאית במוזיאון, המבקרת העיוורת, המנכ"ל הכול יכול, משגיח הכשרות ועוד. כל מספר מצייר את המוזיאון כפי שהוא קיים עבורו, ויותר מאשר אנחנו לומדים על המוזיאון, אנו לומדים על המספרים עצמם. הסרט בעצמו הוא אופן מסוים לספר את הסיפור, כפי שטל בוחר לספר אותו. אפשר לראות עד כמה הוא אישי, אם נשווה אותו לסיפור שמספרת על המוזיאון אמנית אחרת – עילית אזולאי שתערוכתה "עצם הדברים" מוצגת בימים אלה במוזיאון. גם אזולאי שוטטה מאחורי הקלעים של המוזיאון ואספה משם סיפורים מרתקים. את הסיפורים היא רקמה לקולאז'ים צילומיים וירטואזייים ומוקפדים בקוד פנימי משלה. בצפייה בעבודות, אין ביכולת הצופה לקרוא חזרה משהו מהסיפורים המרתקים שנחשפה אליהם. טל נוקט בגישה הפוכה – הוא פורש את הסיפור באופן ישיר, ונוגע במשהו בנשמתו של כל אחד מהמצולמים.

סרטים תיעודיים רבים בנויים על ראיונות, וגם סרטו של טל כך. טל מעיד על עצמו שאינו אוהב סרטים בהם יש "ראשים מדברים" – צילום ראיון שבו רואים את האדם מדבר, ולכן בחר להשאיר את פס הקול מתוך הראיון, ולוות אותו בצילומים של המרואיין בחיי היום יום שלו במוזיאון. בדרך כלל זה עובד מצוין ומייצר נרטיב מעניין, במיוחד כאשר האמירה מתחזקת על ידי הרגע המצולם. יש רגעים מוזרים בהם הדובר מביע רגש ויש פער בין הנשמע לנראה – למשל כאשר ג'יימס סניידר, מנכ"ל המוזיאון, מספר על הוריו.

הסרט מומלץ לחובבי האמנות, ועוד יותר מכך לחובבי האדם – שמוכנים להתענג על סרט פיוטי ואיטי ומלא הומור וחן שפורש סיפורים אישיים שנוגעים בלב.

המוזיאון | The Museum

במאי: רן טל

ישראל, 2017, 74 דקות

החל מ-30 בנובמבר 2017 בבתי הקולנוע לב