הפתעה צהובה
באיחור לא אופנתי הגעתי השבוע לראות את סבב תערוכות הקיץ של מוזיאון הרצליה, שנפתח כבר ביוני. בין חג לחג צמאתי לקצת תרבות, ומה טוב ממוזיאון הרצליה, 10 דקות מהבית (עבורי לפחות..).
כנהוג במוזיאון הרצליה, סבב התערוכות מתחלף מדי כמה חודשים – לעתים קשורות זו לזו יותר ולעתים פחות. הפעם התערוכות עצמאיות, כל אחת מהן מדברת בשפה אחרת.
ההפתעה הנעימה ביותר עבורי הייתה התערוכה "שם עצם" של מרב קמל וחליל בלבין. עד כה הכרתי את פסליהם הרכים ומלאי ההומור הפרוע, ואילו במוזיאון דווקא אין זכר לאלו, והמוקד הוא רישומים בשחור לבן והצבה ייחודית. התערוכה יוצאת מנקודות פתיחה לא שגרתית – פטירתם של שני אנשים הנושאים את השם הפרטי "חליל", כשמו של חליל בלבין, שיצר את התערוכה עם בת זוגו לחיים ולאמנות מרב קמל. חליל הוא שם לא נפוץ בעברית – הוא נשמע לנו כשם ערבי, ומי במקומותינו רוצה להיחשב ערבי? לא נעים ולא נוח. קמל ובלבין מספרים כי אף לפני חוק הלאום התקשו לשכור דירה בתל אביב בגלל השם. גם כאשר אנו מבינים כי זהו שם עברי, זהו שם לא פשוט – החליל, כלי נגינה שמתקשר למסורת עממית, נוצר מהשורש ח.ל.ל. שהוא בעל כובד מיוחד בחברה הישראלית ובמיוחד בהקשר לכוח המניע של התערוכה. מנקודת מוצא זו התחילו השניים לרשום רישומי פחם עדינים, מעין איורים לספר שילדים לא יקראו. חלילים פאליים, ריקודים טקסיים, עולמות פנטסטיים ומקבריים על ניירות גדולים ואחידים. הרישומים תלויים בחדר קטן, שבו חלון גדול הפונה אל חלל גדול יותר, שצבוע רובו בצהוב. הכניסה לחלל הגדול והצפייה ברישומים דרך החלון הופכת את הרישומים לצהובים, ומרחיקה אותם מאיתנו – כמו מציפה אותם באקווריום בו אנו צופים בהם, כמו בדגים במצפה התת מימי, רק שאקווריום זה מימיו צהובים. בחלל הגדול אנו רואים צילום של אביו של בלבין, תלוי הפוך, ושומעים הקלטה של אביו של חליל אלוהב אותו מדבר על השם שנתן לבנו. התערוכה נעה בין המילים ואופנים בהם ניתן לקרוא אותן, והסמלים שהם יוצרות – החללים שהתניעו את התערוכה, חלילים שהופכים לצינורות של נוזלים וחללים שנפערים בגוף – גם החליל גופו מנוקב נקבים נקבים. שזירה עדינה של משמעויות ורבדים.
בכניסה למוזיאון נמצאת תערוכתו של עופר ללוש "ראש ויד", אשר כוללת פסלים, עבודות על נייר וציורי שמן ופחם על בד. גם תערוכה זו מונעת מאירוע טרגי – התאבדותו של האסיסטנט של ללוש. דמות האיש מופיעה אצל ללוש שוב ושוב, מניפה את ידיה מלפנים. הראש חושב והיד מבצעת, אך אצל ללוש היא גם מנסה למנוע, מוחה, נכנעת. והלב? הוא נעדר מהתערוכה, אך רוחו שורה עליה, פגיע ורגיש.
לא פשוט להציג אוסף וידאו, כפי שבחרו בתערוכה "לנשום" במוזיאון הרצליה, וכפי שאפשר לראות בתערוכה המצוינת "הוליווד ומיתוסים אחרים" במוזיאון תל אביב. הצפייה דורשת השתהות וסבלנות, משנה את קצב הצפייה שלנו, ומחייבת ישיבה שקטה בחלל חשוך. פעמים רבות פשוט נרפרף על הווידאו ונמשיך הלאה, אל המוצג הבא. התערוכה מאפשרת צפייה במבחר מתוך אוסף הווידאו של משפחת לֶמֶטְרֶה, יצירות של אמני וידאו מארצות מרוחקות – בין איראן ואלבניה לצרפת וקוריאה. היצירות עוסקות באירועים היסטוריים ובמפגש עם קולוניאליזם, האמנים במסע אישי בתוך זהותם. בין העבודות יש כאלה שסוחפות פנימה ויש שהשאירו אותי מרוחקת, מרפרפת. הטובה ביניהם מוצגת בכניסה לתערוכה – "איי הודו עתירי האהבה" של קלמאן קוז'יטור. בווידאו בן 6 הדקות אנו רואים חבורת אנשים נעה בקצב. לי לקח רגע להבין שמדובר בריקוד שנקרא "קראמפ". זהו ריקוד אפרו-אמריקאי שנולד בעקבות המהומות לאחר רצח רודני קינג בידי שוטרים, ומכיל בתוכו זעם וכאב. המוזיקה ברקע לקוחה מעולם אחר – אופרה למחול בשם "איי הודו עתירי האהבה" של ז'אן-פיליפ ראמו, המתארת סיפורי אהבה קולוניאליסטים ומציגה את אירופה כמביאה אהבה לקולוניות. הפער בין רוח המוזיקה ועוצמת הריקוד מהפנט.
ניתן לראות את הסרט כאן, אבל מומלץ לראותו על מסך גדול – העצמה נעלמת במסך הקטן.
עוד ראויה לציון בעיני הוידאו "489 שנה" של הקוריאני האיון קוון, אשר יצר הדמיה יפיפייה של האזור המפורז בין קוריאה הצפונית לדרומית, אזור טבע פראי וממוקש, ומוציא את הצופים למסע הזייתי בתוכו. תוכלו לראות כאן את הקטע הפותח את היצירה:
באולם הגדול של המוזיאון מוצגת תערוכה מסוג אחר – תערוכה הסוקרת את פעלם האדריכלי של ארטור גולדרייך ותמר דה שליט. השניים, זוג בחיים וביצירה עסקו באדריכלות ובעיצוב פנים, בהוראה, בעיצוב טקסטיל ועוד. התערוכה מוצגת בתוך מגירות ארכיוניות. התצוגה עצמה יפה וכל מגירה היא סיפור קטן, אך קשה מאוד לצלול לעושר שיש בה. לא נוח לפענח במבט מלמעלה את המוצגים במגירות, והטקסט המרתק שיכול היה לשפוך אור על המוצגים אמנם מצוי בקופסאות אך הוא ארוך וקשה לעיין בו לעומקו תוך כדי צפייה. להציג אדריכלות ובוודאי להציג ארכיון הם אתגר לא פשוט שתערוכה זו מחמיצה. מעטים האנשים (שאינם אדריכלים) שיכולים להתרשם מיופיו וחדשנותו של תכנון על ידי צפייה בתוכניות ושרטוטים. אולי סרט וידאו, המחשות אור קוליות ותלת ממדיות היו יכולים לתת ממד אחר.
חלק מהתערוכה הוא מדריך קולי אלטרנטיבי שיצרו עפרי כנעני ומאי זרחי, אשר לא הספקתי להתנסות בו, וכדאי להצטייד בו כאשר נכנסים. מדי שבת בשעה 12:00 נערך במוזיאון סיור מודרך בן כשעה על ידי צוות ההדרכה של המוזיאון אשר נותן רקע נוסף ליצירות.
תערוכות חדשות במוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית
מרב קמל וחליל בלבין: שם עצם
אוצרת: איה לוריא
לנשום: עבודות מאוסף הווידיאו של משפחת לֶמֶטְרֶה
אוצרת: מרי שק
גולדרייך ודה שליט: מקום
אוצרים: אדר' ד"ר צבי אלחייני, אדר' טליה דוידי
עופר ללוש: ראש ויד
אוצרת: איה לוריא
עפרי כנעני ומאי זרחי: אם, אז… אחרת
נעילה: 17 בנובמבר 2018
