בין קניית ספה חדשה שתתאים לשטיח, והתאמת תמונה שתלך עם הספה, תרבות הצריכה מעסיקה את אנשי הרוח וחוקרי התרבות. הרבה נכתב בנושאים האלה, ונדמה שאין דבר אופנתי יותר מללעוג לצרכנות. אשכול התערוכות החדש במוזיאון חיפה עוסק בעמדה ביקורתית זו, כפי שהיא באה לידי ביטוי באמנות העכשווית.

בכתבה זו אספר קצת על התערוכה הנרחבת הזו, ואציג את אביגיל הירש, אמנית ומנחה, אשר עוסקת בהנגשה של אמנות. האני המאמין של אביגיל הוא "לעודד למודעות והבנה בין אנשים עם יכולות שונות, תרבות ורקעים שונים ולתת תמיכה ועידוד בכדי לאפשר לכל אחד ואחת בקהילה לבחור ולקחת חלק מלא בחוויה המוזיאלית וביצירה." שיתוף הפעולה בינינו יביא מבט על נגישות אל סקירות האמנות, במטרה להציג בפני אנשים עם מוגבלות תערוכות בהן כדאי לבקר, ולעודד מוזיאונים וגלריות לפעול ולקדם את נגישות התערוכות לקהלים אלו.

הנושא הראשון שמקדם את פנינו הוא העיסוק בזבל אותו מייצרת החברה – מציורי הזבל הענקיים שמצלם ויק מוניז, ועד התעכבות דקדקנית בציור של שקית במבה, או צילום של פחית שתייה מעוכה. נדמה שאין כמו לפתוח תערוכה בנושא צרכנות עם הצילום של ויק מוניז Atalanta and Hippomenes, שהוא בונה בתוך מגרש גרוטאות ומצלם מהאוויר. היפומנס זכה בידה של אטלנטה, שהעדיפה להשאר בתולה, בכך שהשיג אותה בתחרות ריצה. אטלנטה הייתה מהירה מאוד, והיפומנס הצליח רק בזכות תרגיל ערמומי – הוא הסיח את דעתה באמצעות השלכת תפוחי זהב שקיבל מאפרודיטה. אטלנטה עצרה לאסוף את תפוחי הזהב, והיפומנס זכה במירוץ. כך נראית חמדנות אנושית…

על הקיר ממול, עבודה יפה של ליהי שני, בוגרת צעירה של המדרשה. באמצעות בובות מין ומתנפחים שונים בונה שני את "הריקוד" של מאטיס – מבט ציני על הרומנטיקה שמציע מאטיס.

בקומת הביניים נמצא את התערוכה Trash Culture שעוסקת ביחס בין הזבל לאמנות. האמנות העכשווית מפלרטטת עם נושא זה שנים רבות, על המתח בין מה שראוי להיות במוזיאון ומה שנחשב כפסולת. יותר מפעם אחת, נזרקו עבודות אמנות על ידי עובדי ניקיון אשר חשבו אותן לפסולת. העבודות שמוצגות בתערוכה הופכות את הזבל לפריט אמנות – לציור או צילום אסתטי ומושך את העין, נותנות חיים חדשים לזבל שעבר זמנו.

החלל המרכזי בקומה הראשונה מוקדש לתערוכה "כסף בה"א הידיעה", אשר עוסקת בכוחו של הכסף.

המוצג המרכזי בחלל הוא "דביר" יצירתו של אייל אסולין – מרצדס מוקטנת סימטרית משני צדדיה, אשר מחוברים אליה מוטות נשיאה והופך אותה לארון הקודש. אייל אסולין עוסק הרבה בעבודתו בנהירה אחרי זהב, כפי שאפשר לראות גם בעבודות נוספות שלו המוצגות בתערוכה.

ראוי לציון גם הציור של קהינדה וויילי (הידוע בזכות הפורטרטים שצייר לזוג אובמה לא מזמן), אשר מצייר אנשים שחורים, פשוטי עם, באופן בו נהגו לצייר אנשים בני המעמד הגבוה, ובזה נותן להם מרחב ונוכחות במוזיאון.

באותה קומה נמצא את התערוכה "מהירות מופרזת", אשר מתייחסת לתפקידה של המכונית בחברת הצרכנות. המכונית היא סמל סטטוס, "ארון הקודש" כפי שמציג אותה אייל אסולין בעבודה  שהוזכרה למעלה (ושמקומה הראוי בעיני הוא בתערוכה זו דווקא). זו שתפסה את עיני יותר מכל היא עבודתו של הראל לוז, שגם נבחרה לככב בכרזה לתערוכה, אך רק בהתבוננות מקרוב הבנתי מה אני רואה.

מדובר במגבת חוף עם ציור של פרארי עליה, קצת קמוטה, אשר מגחיכה את סמל הסטטוס הנחשק שעליה. חלק מהעבודות האחרות בתערוכה זו עוסקות אמנם ברכב, אך לאו דווקא במהותו כסמל לכסף וחיים טובים, אלא בהיבטים אחרים – למשל גרוטאות רכב שצילם אוהד מטלון והיו מתאימות יותר בעיני לתערוכה שעוסקת בזבל שהוזכרה לעיל.

Shopping Mall היא התערוכה המרכזית בקומה השנייה והיא נוגעת למקדשים החדשים של דורנו, מרכזי הקניות הענקיים, הנקיים והסטריליים. חווית השפע מציפה אותנו מכל עבר עד כדי בליעה.

בלה וולובניק, בוגרת טרייה של המדרשה הופכת את ציוריה לעטיפות נייר לקופסאות, מתנות מדומות שמתאימות לעידן הצרכנות. ולצידה מדף של חיים סטיינבך אשר בעבודותיו מניח על מדפים מעוצבים בסגנונות שונים מוצרי צריכה אשר הופכים לאלמנט פיסולי.

מנגד, מי שלא נכנס לקניון, חסרי הבית, הקבצנים והעזובים, מופיעים בצילומיו היפים של רון עמיר.

תקצר היריעה להתייחס לכל התערוכות המוצגות באשכול, אספר על אחרונה חביבה שאהבתי – תערוכתה של חנאן אבו חוסיין, שבר גוף

המיצב של אבו חוסיין מורכב מחזיות משומשות שנטבלו ביציקת בטון. כבת לאב בנאי, חומרי הבנייה נוכחים ברבות מעבודותיה. אצל אבו חוסיין החזיות אינן נשרפות אלא מתאבנות בבטון האפור והגולמי. החזייה הנוקשה מחזיקה בתוכה משהו מהחברה המשמרת נשים במקומן המוגבל (ואולי גם מזכירה את שיטות המאפיה לחיסול). החזיות נדמות כציפורים במעופן, מצפות את פני השטח של חלל התצוגה – ויוצרות ניגוד חד בין החומריות שלהן ובין תנועתן הפיסולית במרחב. החזיות הופכות לאמצעי השחרור והפריצה של האישה מהתפקיד שנקבע לה.

הנושאים אותם מציגה התערוכה מעניינים למרות שאינם חדשים, והעבודות בתערוכה טובות ואף מצוינות. אני מוצאת פער בין הכוונות המעמיקות שמתבטאות בטקסט הקיר לבין העיסוק בנושא בתערוכות הקבוצתיות שפעמים רבות אינו ממוקד ושטחי במידה מסוימת. אין בתערוכה אמירה חדשה על עולם הצרכנות של היום, אך מעניין לבקר בה, בתערוכות הנושא ובתערוכות היחיד.

אביגיל הירש, מחשבות על נגישות

אביגיל הירש סיימה את לימודי האמנות באוניברסיטת גולדסמית׳ בלונדון. אביגיל פועלת בשדה האמנות בתחום ההנגשה מעל 15 שנה. ניסיונה המקצועי כולל עבודה עם מוזיאונים מהמובילים באירופה כמו מוזיאון ויקטוריה ואלברט והרויאל אקדמי לאמנויות בלונדון.

• התערוכה shop it! מתפרסת על מספר חללים הכוללים חלל מרכזי גדול ומספר חללים קטנים יותר אך עדיין מותירה מרחב פיזי (ומנטלי) לנוע בין המוצגים. מבקרים המתניידים בכיסאות גלגלים יימצאו שהתערוכה נגישה פיזית וההתניידות בין הגלריות והמוצגים נוחה.
• הכותרות של העבודות והטקסטים המלווים את התערוכה בכניסה לגלריות מוצבים בגובה ובגודל אות מאתגרים לקריאה. מבקרים המתניידים בכיסאות גלגלים, אלו עם לקות בראייה ואחרים עלולים להתקשות לקרוא את הכתוב.
• התערוכה חזותית וצבעונית במגוון העבודות שהיא מציגה. המבקרים ייהנו מהמגוון החזותי העשיר. התערוכה כוללת בתוכה מספר עבודות ווידאו וסאונד. חלקם מזמינים את המבקר להאזין באזניות. לא כל עבודות הווידאו מלוות בתמלול מה שעשוי להקשות על מבקרים עם לקות בשמיעה את הגישה לתכנים.
• אהבתי מאוד את הפסים הצבעוניים המצביעים על הכיוון לגלריות. במרקם ובצבעים הנכונים הם היו יכולים לשמש גם כפסי הולכה למבקרים עם לקות בראייה.
• התקנת פסי מישוש סביב העבודות שמוצגות על הרצפה או המעמדים היו יכולים לסייע ללקויי ראייה ועיוורים לזהות את מיקום המוצגים.
• המוזיאון נגיש למתניידים בכסאות גלגלים. אין בצמוד למוזיאון חניית נכים וכן אין למוזיאון חנייה עבור קהל המבקרים.

SHOP IT!

מוזיאון חיפה לאמנות

אוצרת האשכול : סבטלנה ריינגולד

אוצרי משנה: לימור אלפרן-זרד, שקד שמיר, שרון תובל

נעילה: 20.01.19

אתר המוזיאון