הכניסה לתערוכה של הירושי סוגימוטו במוזיאון תל אביב נדמית ככניסה למקדש זן. קירות מעוגלים ועליהם תמונות מוארות בספוטים, החלל נקי, מדויק, חוויה של שקט. הדימויים מזמינים שהייה ארוכה מדיטטיבית מולם, במיוחד הסדרה "נופ-ים". כל הדימויים בשחור לבן, ובתוך הנוף הפשוט – ים, קו אופק, שמיים, מתקיים עולם ומלואו. בין אפור לבן ושחור, נפתח מרחב פנימי של שקט. הצטערתי שלא נמצא במקום ספסל לישיבה והתבוננות מולם, אולם בחלל התערוכה המוקפד והמדויק כל כך קשה לדמיין פריט ארצי שכזה.

עיצוב החלל נעשה על ידי סוגימוטו עצמו (כיום בן 70), שהחל לעסוק גם באדריכלות לאחרונה. החלל בנוי כסדרת קשתות. אם היינו יכולים לרחף מלמעלה אולי היינו חושבים על סידור מושבים באולם, או על שובלים לבנים של גלי ים על החוף. האמן שולט בכל פרטי התצוגה – על חלק מהקירות לא תלויות תמונות כדי לא ליצור השתקפויות, אפילו מיקום התוויות מקבל אישור מהמאסטר.

זו תערוכת יחיד ראשונה להירושי סוגימוטו בישראל (בעבר הציג בתערוכה קבוצתית במוזיאון ישראל). בתערוכה 34 תצלומים גדולי ממדים בשחור־לבן מצולמים בהקפדה טכנית קרובה לשלמות. שתי הסדרות "דיורמות", ו-"דיוקנאות" עוסקות בפער בין החי לדומם – הדיורמות הן תצוגות במוזיאון טבע, פוחלצי חיות על רקע מצויר – רק שבצילום השחור לבן החד של סוגימוטו, כבר אי אפשר לזהות את ההבדל, והסצנה נדמית חיה להחריד. דבר דומה קורה עם הדיוקנאות המצולמים – הדמויות נראות חיות או מצוירות, קשה להחליט, אך הן למעשה צילומים של פסלים במוזיאוני השעווה של מאדאם טוסו – על קיר אחד הנרי השמיני וששת נשותיו, ועל הקיר ממול לנין, האפיפיור וערפאת. סוגימוטו מספר כי צילם את ערפאת פעמיים במוזיאוני שעווה שונים, בפעם האחת היה חמוש באקדחו הקבוע על ירכו. בהמשך, בעקבות תהליך השלום חדל ערפאת לשאת אקדח, ובמוזיאון טוסו עדכנו את התצוגה בהתאם. אז צולם הצילום השני, זה המופיע בתערוכה.

סדרת התאטראות של סוגימוטו היא כנראה המפורסמת ביותר ביצירותיו. הדימויים מצולמים במהלך סרט, אך צמצם המצלמה פתוח במשך כל הסרט, כך שהדימויים המתחלפים מצטברים והופכים לאור לבן מזוקק, ובאור זה מתגלה גם אולם הקולנוע – על פארו המדומה המחקה אולם אופרה, קירותיו המתפוררים או הדרייב אין עם פינת המשחקים לילדים לפני המסך. הסרט, רצף דימויים בודדים המדמים עבורנו תנועה, הופך לדימוי שאי אפשר לקבוע את אורכו, כמו שיר שכווץ לאקורד מהדהד.

סדרת האדריכלות יוצאת דופן בין הסדרות – זו היחידה שאינה מצולמת בחדות מלאה, אלא דווקא בחוסר פוקוס מכוון. בסדרה זו מצלם סוגימוטו מבנים אייקונים כמו בנייני התאומים (לפני שנפלו בפיגוע הטרור כמובן. שאר הבניינים המצולמים עדיין קיימים). הוא מצלם אותם מזווית ייחודית, ללא עדויות נוספות לתרבות מסביבם, כמו היו אנדרטאות של עצמם, הד של עבר מפואר, זכרון של זכרון.

סוגימוטו הוא צלם טכני נפלא (מצלם במצלמה גדולה 8X10, תמיד בשחור לבן), אבל יותר מכך נראה שצילומיו הם שירי האיקו – קצרים, מתומצתים, מכילים הוויה של רגע שיכול להיות בכל זמן.

הירושי סוגימוטו

אוצרת: רז סמירה

מוזיאון תל אביב

נעילה 8/6/19

מידע נוסף באתר מוזיאון תל אביב