אמנות, פיסול, ציור, צילום, תערוכה

אחרי המבול

התערוכה המרכזית בסבב התערוכות החדש היא זו של ניבי אלרואי, "תהום מריאנה". בהתבסס על דמות היסטורית הקרטוגרפית מארי תארפ, אלרואי יוצאת לשחזור מדומיין. באולם הגדול של המוזיאון פורשת אלרואי את מה שנשאר מביתה של תארפ, אחרי שהוצף על ידי קרחונים שנמסו במהלך "ההכחדה השישית" – מונח שטבעה אליזבת קולברט ומתייחס לשינויים האקולוגיים שגורמות פעולות האדם על הטבע, שיביאו לערעור האיזון בטבע ולהצפות נרחבות. תארפ (1920-2006) חקרה את קרקעית האוקיינוס ושרטטה מפות של הבקע בקרקעיתו – כל זאת מבלי לצאת מחדרה, מאחר ובשנות ה-50 משלחות מחקר היו מחוץ לתחום לנשים. שותפה הוא זה שיצא למסעות והיא שניתחה את הנתונים ושרטטה את המפות. בעקבותיה, יוצאת אלרואי לחקור את העולם מתוך הסטודיו שלה, וכמו תארפ, הוגה את העולם שבחוץ בכלים שיש בידה.

ניבי אלרואי - החלל הגדול במוזיאון הרצליה הופך לאוקינוס. צילום: ענבל כהן חמו
ניבי אלרואי – החלל הגדול במוזיאון הרצליה הופך לאוקינוס. צילום: ענבל כהן חמו

אלרואי הופכת את ספריה של תארפ וחפציה הביתיים (שהם חפציה הביתיים של אלרואי עצמה) לטופוגרפיה ולשרידים שהים השליך ויוצרת מבוך מקסים של סחופת שכל פרט בו מדויק ובעל חיים משל עצמו.

ניבי אלרואי - שרידי בית הופכים לרפסודה. צילום: ענבל כהן חמו
ניבי אלרואי – שרידי בית הופכים לרפסודה. צילום: ענבל כהן חמו

התערוכה מלאה המצאות מקסימות ומשעשעות – למשל הצוללת הלבנה של אלרואי שבתוכה מסתחרר נוזל שחור לאין קיץ, נשאב אל תהום אינסופית. היפוך מציאות בו המערבולת היא בתוך הצוללת, והצוללת היא נייחת. אולי משל לנפש ותהומותיה. לצד האולם הגדול מוצגים גם רישומים של אלרואי, המתארים סקיצות שהכינה לתערוכה, שמשלבות מבט על ומבט צידי, עבודות אמנות בפני עצמן.

צוללת התהום - ניבי אלרואי. צילום: ענבל כהן חמו
צוללת התהום – ניבי אלרואי. צילום: ענבל כהן חמו

עוד חלל משמעותי במוזיאון מוקדש לתערוכה "עדעולם" של איתן בן משה. גם בן משה מציץ אל העתיד, במקרה שלו אל הקדמה שצפויה בו. אך הקדמה אצל בן משה היא כדבריו "ציפורן חודרנית שחוזרת ונתקעת בגוף" – מראות של קסם ופואטיות נמזגים בשברי חלומות ופנטזיות. הקדמה אינה חלום פנטסטי ומלוקק בכרום מלוטש, אלא מעין שרידים של הווה שגדל פרא והשתבש. בתוך מבנה נייטרלי אטום, מציג בן משה מיצב עשיר בפרטים השלובים זה בזה. ידיים שמתפללות, חלקים מסתובבים ומנגנים בעדינות. זכוכית ופרספקס, עולם שקוף ועכור כאחד.

מבט אל עבודה של איתן בן משה. צילום: ענבל כהן חמו
מבט אל עבודה של איתן בן משה. צילום: ענבל כהן חמו

לצד המיצב חלון ראווה, מלוכלך וישן, כמו אלו שנראה בחנויות מוזנחות בדרום תל אביב. על קולב תלויה שורת ז'קטים לבנים גדולים ממידת אדם, והנאון שבפנים מרצד. בהצצה מהצד נוכל לראות שכל ז'קט מניח את שרוולו על כתפו של האחר, כאילו תומך בו. מי לובש ז'קטים כאלה, נתהה, והאם זהו עולם בו החברותה היא בין בגדים? היכן האדם?

חליפות ענק של איתן בן משה. צילום: ענבל כהן חמו
חליפות ענק של איתן בן משה. צילום: ענבל כהן חמו

בעבודה נוספת מונחים מזרנים מצופים בבד בהדפס פסיכדלי מסביב לאובייקט מרכזי. אדם בודד מהקהל מוזמן לשכב על המזרן, חוויה שמזמנת רגע של שקט והצצה אל האובייקט המרכזי, מעין אובייקט מדיטציה שבור.

איתן בן משה, פינת מנוחה בעתיד שבור. צילום: ענבל כהן חמו
איתן בן משה, פינת מנוחה בעתיד שבור. צילום: ענבל כהן חמו

אצל הילה עמרם העתיד מקבל מפנה אחר – אל עולם בו פיזור הידע מאפשר לכל אחד להיות מדען חוקר של גופו ושל ביתו. הביו-האקר יכול לרכוש כלים וחומרים אונליין ולעסוק במחקר מדעי מתקדם באופן עצמאי או בפרויקטים קהילתיים. בתערוכה אנו נכנסים אל מרחב העבודה של עמרם, עם תחנת הרדיו של הביו-האקרים שהיא שומעת, כלי העבודה שלה, ניסויים שביצעה. חלקם ניסויים ומחקר בפועל וחלקו יצירי כלאיים אמנותיים פרי המצאתה. לתערוכתה של עמרם מצורף קיט (שניתן לרכוש) לבניית מיקרוסקופ ביתי מחומרים מצויים, שווה לנסות.

יצורים זרחניים שגדלים במעבדה הביתית של הילה עמרם. צילום: ענבל כהן חמו
יצורים זרחניים שגדלים במעבדה הביתית של הילה עמרם. צילום: ענבל כהן חמו
בית גידול לחיות בלתי אפשריות שיוצרת הילה עמרם. צילום: ענבל כהן חמו
בית גידול לחיות בלתי אפשריות שיוצרת הילה עמרם. צילום: ענבל כהן חמו

בתערוכה "גוטלנד – שלוש פעימות" גרגורי אבו יוצא למסע פיוטי אל גוטלנד, קצה העולם שלו שמצא באי נידח בשוודיה, וחוזר אליו בעונות שונות, יחד עם צילום שצילם במקום בביקור הקודם. הוא תולה את הציור, שורף אותו, משאיר אותו לאיתני הטבע. מסע בין אדם, טבע והסימנים אותם הוא משאיר.

גרגורי אבו מדגים את גודל הצילום שהדפיס, כזה שיכול היה לפרוס בין שתי ידיו. צילום: ענבל כהן חמו
גרגורי אבו מדגים את גודל הצילום שהדפיס, כזה שיכול היה לפרוס בין שתי ידיו. צילום: ענבל כהן חמו

לרגע נדמה שהתערוכה של רוני טהרלב "עורבים לבנים" שייכת לשיח אחר – ציור ראליסטי, העוסק ברפרנסים לתולדות האמנות. נדרשת שהות בתערוכה כדי להבין שכל הדמויות המצוירות בה הן של אנשים שמגדרם לא ברור – דיוקנאות שאינם מתמסרים לעינם הבוחנת של הצופים המקטלגים. לצד הדיוקנאות הבודדים, שלושה ציורים גדולי ממדים שכותרתם "הבשורה" ובהם מלאך ודמות נוספת, ומתייחסים לציורי הבשורה הנוצרית. גם בציורים אלה המגדר והיחסים בין הדמויות לא מנסחים את עצמם באופן שנענה לציפיותינו.  הרחבתי על התערוכה והחוויה שלי בה כאן.

רוני טהרלב, דיוקן עם פרח ציפורן, צילום: יורם בוזגלו
רוני טהרלב, דיוקן עם פרח ציפורן, צילום: יורם בוזגלו

עוד שתי תערוכות אוצרותיות מוצגות במוזיאון – שני ציורים של מרסדן הארטלי, שאצר אורי דרומר ותערוכת אוצרים צעירים שליוו גלי פבר וציון אברהם חזן. זו התערוכה השנייה של קבוצת ילדים אוצרים שמוצגת במוזיאון, ומרתק לראות את המבט הרענן של הילדים על היצירות במוזיאון, והחיבורים אותם הם יוצרים.

ילדים אוצרים במוזיאון הרצליה. צילום: ענבל כהן חמו
ילדים אוצרים במוזיאון הרצליה. צילום: ענבל כהן חמו

חמש תערוכות חדשות במוזיאון הרצליה

פתיחה: מוצ"ש, 25 במאי 2019, בשעה 20:00

נעילה: 24 באוגוסט 2019

ניבי אלרואי: תהום מריאנה

אוצרת: איה לוריא

איתן בן משה: עדעולם

אוצרת: איה לוריא

גרגורי אבו: גוטלנד-שלוש פעימות

אוצר: יונה פישר

הילה עמרם: 9

אוצרת: ד"ר מלגוז'טה לודוויז'יאק

רוני טהרלב: עורבים לבנים

אוצרת: איה לוריא

אוצרים צעירים

בהנחיית גלי פבר וציון אברהם חזן

החזרה הביתה: מרסדן הארטלי, סיפורם של שני ציורים מאוסף אלקוב

אוצר: אורי דרומר

www.herzliyamuseum.co.il