רגע של התפרקות עבר עלי בצפייה בציוריה של רוני טהרלב, בתערוכתה "עורבים לבנים" במוזיאון הרצליה. בציוריה האחרונים, טהרלב הופכת לחוקרת האסתטיקה של המגדר, ומציירת דמויות אנדרוגיניות, כאשר סימני המין מכוסים ואינם מסגירים מידע. במצב זה אנו נאחזים בסימנים חיצוניים כדי לזהות את מין הדמות – וכאלה מספקת טהרלב משני הסוגים, כך שאי אפשר להגיע להכרעה חד משמעית. דמויות אנדרוגיניות כאלה מוכרות לי בעיקר מתחום הצילום – הדיוקנאות העצמיים של קלוד קהון בדמות גברית ונשית למשל, משנות העשרים של המאה הקודמת, ועבודות מאוחרות יותר של אנדי וורהול, ובהמשך של דל לגרייס וולקנו. נראה כי הצילום הוא בדרך כלל הבית הטבעי של האמנות הקווירית, אשר מערערת במכוון על החיבור של מין ומגדר.

המופע הדו-משמעי שמופיע בדיוקנאות, הופך בציורי הבשורה לרב משמעי עוד יותר כאשר בציור נוכחות שתי דמויות. ציורי הבשורה שייכים לז'אנר ציורי נוצרי אשר מתאר את הרגע בו המלאך מבשר למריה, אימו של ישו על הריונה (ובציורים מסוימים זהו אף הרגע בו היא מתעברת על ידי קרן אלוהית או ציפור המייצגת את רוח הקודש). בסצנות הבשורה, אשר כמו אצל טהרלב מתרחשות תמיד בחדר, מריה לא נראית נלהבת לשמע הבשורה, ולעתים נראה שהיא הודפת את המלאך, או מגינה על גופה. בציור היפה הזה של פרה אנג'ליקו למשל, קשה לומר שמריה נראית מאושרת מקבלת הבשורה. נראה שהבשורה שלה הגיעה כבר עם בחילות הבוקר…

המלאך נחשב כדמות חסרת מין, אך תמיד גברית במשתמע (אין מלאכיות בספרי הקודש, רק מלאכים). במובן זה הם מייצגים את הניטרלי, שאינו באמת ניטרלי, כמו בשפה העברית (אם איננו יודעים מה המגדר של משהו, אנו מתייחסים אליו בזכר). המלאכים של טהרלב נזילים מגדרית – לעתים נראים קצת נשיים יותר, ולעתים קצת גבריים יותר, וגם הדמות המתבשרת אינה בהכרח נשית. באחד מהציורים אף נראה שיש היפוך תפקידים והמלאך הוא מקבל הבשורה.

בשורה היא מילה בעלת עוצמה. המילה עצמה מחייבת ראייה דיכוטומית – בשורה היא טובה או רעה. כאשר היא ניטרלית זו אינה בשורה אלא הודעה. בשורה על הריון, אף היא תמיד בעלת עוצמה – הריון רצוי, שחיכו לו או שלא, או שאינו רצוי – בכל אחת מהדרכים זוהי בשורה משנת חיים. בשורה על אירוע כמו הריון מקפלת בתוכה גם את אפשרות אי-הבשורה או הבשורה של אי-הריון. הרגע בו אשה מקבלת את הבשורה שהיא בהריון הוא רגע בו היא גם יודעת שהיא פורייה, ועומדת להביא ילד לעולם. רגע של התחלה, של התרגשות (חיובית, כאשר הוא רצוי). אני זוכרת את ההתרגשות שליוותה את ההריונות שלי, את הידיעה שמשהו חדש מתחולל ומתהווה.

בספר "לאוקון, או על גבולי הציור והשירה" של גוטהולד אפרים לסינג, דן הסופר בהבדלים בין האופן בו אנו חווים שירה וציור. לדעתו הציור תמיד יתאר רגע בודד ברצף הזמן, רגע שמייצג את מהות הדבר אותו הוא רוצה לספר. השירה והסיפור תשתיתם היא עלילה שפורטת את האירועים ברצף של זמן, כמו המילים שאנו קוראים, בזו אחר זו. בשהות מול ציורי הבשורה חשבתי על בני, ג'נדרקוויר שנולד כנקבה ומקבל טיפול הורמונלי זכרי, ועל ההריון שלא יהיה לו, ועל הילדים שלא יהיו לו. כל הבשורות קרסו לרגע אחד בלתי ניתן להכלה. רגע אחד שנושא בתוכו את כל הרבדים בו זמנית, שאני מנסה לתאר כרגע מילה אחר מילה ומשמעות אחר משמעות. הא-בינאריות המגדרית של מושאי הציור ושל בני, פריון, בשורות שלא יגיעו, כולם עברו דרך גופי ברגע אחד של תובנה, צער וקבלה, ונבעו החוצה.

ואם כבר עורבים לבנים – ציפור נדירה שהיא משל לבלתי אפשרי – נראה שהם פחות נדירים ממה שנדמה במבט ראשון.

על הסיפור האישי שלנו ניתן לקרוא בכתבה "עדות אישית" שכתבתי לקראת הצגת צילומים שצילמתי את בני בתערוכה "עדות מקומית" (מקום שני בקטגוריה סיפור מצולם).

חמש תערוכות חדשות במוזיאון הרצליה

סקירה על כלל התערוכות תוכלו למצוא כאן

רוני טהרלב: עורבים לבנים

אוצרת: איה לוריא

נעילה: 24 באוגוסט 2019