שפי בלייר מציגה סדרת צילומים נקייה ומוקפדת, של עבודות שיצרה בפימו. העבודות נראות כהמשך לעבודות קודמות שלה שעסקו באיברי גוף פנימיים. גם כאן כמו בעבודות קודמות שלה אנו נמצאים במרחב לא מוכר, בו קשה לזהות את הדבר המצולם. בעבודות אילו יש ספק, האם הדבר מצולם או שנוצר דיגיטלית. פרחים, וגינות, איברים פנימיים ועוברים נובטים בגינתה של בלייר ויוצרים מרחב מופשט.

עבודותיה של שפי בלייר עוסקות במכוסה, בנסתר מן העין אך מגלה את צורתו. תמיד נקיות, כירורגיות כמעט. הגוף – כפי שהוא מתגלה מבעד לבד, כפי שהוא מתגלה באיבריו הפנימיים. אני מתבוננת בכרונולוגיית העבודות של בלייר שנמצאת באתר שלה, ורואה את עבודותיה מתנקות ומזדקקות לדבר נקי ומדויק יותר. אני מציצה בביוגרפיה ורואה רשימת תערוכות, והיכן היא מלמדת, ורואה שחסר כל מה שמעניין. מי היא שפי בלייר ומה מביא אותה לעסוק בחפצים נשכחים, חלקי גוף פנימיים, אנשים מכוסים?

הילה בן ארי היא אמנית מגוונת מאוד, בין עבודות חומריות במגזרות נייר וחוטים למבנים שעומדים בחלל, עבודות וידאו וצילומים. בתערוכה זו היא מציגה 3 עבודות וידאו, שהן כמעט צילומי סטילס. אישה שוכבת ליד חפץ שנראה כסרגל. היא זזה באי נוחות במקומה, אך התזוזה מינורית, ואין בעצם שינוי במצב. רגל של גבר נשענת על שאריות מתכת. ברגע הראשון נראה שמדובר בצילום, ואז מבחינים בזבובים המתעופפים וברטט השרירים של הרגל החיה. ידי אישה מגרדות תוף ומגרדות ומגרדות. הווידאו נע במעגל, ולא ניתן לראות את תחילתו וסופו. הדמויות נדונות להמשיך בפעולה שלהן לנצח. לנצח להימדד, לעמוד, לגרד.

בנוסף מציגה בן ארי בתערוכה הצבה של צינורות, שנראים כצינורות מתכת חלודים אך בעצם עשויים מנייר. העין שלנו מתחמקת מלהבחין בהצבה, והיא נראית כחלק מהשלד החשוף של הבניין, במיוחד בתערוכה שמוצגת באזור קריית המלאכה, אזור שעדיין שומר על אופיו המפעלי, לצד הגלריות המודרניות שצצו בו.

הרושם הוא של עבודות בשלות, ועבודת אוצרות מוצלחת בחיבור של שתי שפות שונות ליצירת תערוכה מעניינת בעלת שפה ברורה משל עצמה.

אוצרת: ים המאירי
תאריך נעילה: 24.10.2015
גלריה פינברג פרוג'קטס,