אבי קייזר וסרג'יו אנטונינו הם זוג רקדנים החיים ויוצרים ביחד על הציר תל-אביב – דויסברג (גרמניה). שבה קיבלו סטודיו לעבודה ב-2001. לפני 4 שנים החליטו לחזור ולפעול בישראל, ותהליך הקליטה איטי. גם כך הם מרגישים כאן בבית, גם סרג'יו שמולדתו באיטליה וכבר לומד באולפן ומתחיל לדבר עברית. לפני מספר חודשים היו אמורים להעלות עבודה תלוית מקום במסדרונות סוזן דלל, אך תאונת דרכים קשה שעבר אבי שיבשה את תכניותיהם. בימים אילו הם חוזרים בעבודה חדשה, עם אנסמבל שכולל שני רקדנים נוספים – ולנטינה מואר, איטליה שפועלת באוסטריה, ומטייה קאסון, איטלקי שחי ולומד בארץ. האנסמבל אינו הרכב קבוע אלא פגישה ייחודית של אנשים אשר מולידה יצירה.

נקודות המוצא לעבודה היא פעולת הדיקור: "גירוי של נקודות מסוימות על העור הנותן מענה למגוון מצבים ובמיוחד להקלה על כאב". אך עבורי, יותר מהאקופונקטורה, דווקא האקופרסורה – הפעלת לחץ על ידי האצבעות או הגוף כאמצעי לריפוי והזרמת האנרגיה, קשורה בעיני לעבודה זו.

המופע מתחיל בשיר: " ויבן עוזיהו מגדלים בירושלים ויחזקם. ויבן מגדלים במדבר ויחצוב בורות רבים". פעולת הבנייה וההתיישבות משנה את המקום, ובשפת העבודה "דוקרת אותו".

בעבודה, שלושה רקדנים פועמים על הבמה – נעים ונחים, ומניעים האחד את השני. הרביעי – מניע על ידי מילים ומעט תנועה. מילה היא דקירה, תנועה היא דקירה, מגע הוא דקירה – פעולה שמעוררת משהו פנימי. הפעולה היא בין הרקדנים וגם במישור הרחב יותר בינינו לבין המקום בו אנו נמצאים. בתנועה יש אנרגיה מיוחדת וזרימה שלא ראיתי כמוה במופעים אחרים.

המופע יעלה בהמשך במסגרת מופעי "חשיפה בינלאומית" בסוזן דלל בדצמבר. כדאי לראות – ועד אז, אולי התמונות יעבירו משהו מהייחוד של המופע.