פסטיבל הצילום החמישי שנפתח ביום ה' בבנייני מידטאון הנבנים בתל אביב, מכיל מגוון גדול של תערוכות ואירועים. הפסטיבל מנסה למצב את עצמו כאירוע בינלאומי משמעותי, אך עדיין לא החליט על מקומו בין המסחרי לאמנותי. עצם הבחירה במתחם מידטאון משדרת פרסומת לא סמויה למקום. הבחירה תמוהה עוד יותר, כשמגיעים למקום – מצד אחד נוף מדהים על תל אביב ורמת גן ממרומי הקומות 33-35, ומצד שני, המקום עדיין נראה כאתר בנייה, המיזוג לא עובד, ומתברר שאף בימים ממוזגים של חורף, לא מעט חום מצטבר בבניין.

הפסטיבל בנוי מתערוכות קטנות הפזורות בחדרים – תערוכות יחיד ותערוכות קבוצתיות, וכן מתצוגות של מספר גלריות. הפורמט מזכיר את צבע טרי (שאף הוא התקיים השנה במבנה בתהליכי בנייה), עם דגש גדול הרבה יותר על התערוכות ובנוסף מבחר הרצאות ואירועים. מיוחד לפסטיבל הם הפרויקטים החברתיים שהובילו מתנדבים, עם ילדים, קשישים, נוער בסיכון ועוד. התוצאות תלויות במסדרונות, פסיפס אנושי וצילומי מרגש.

בין התערוכות אפשר למצוא תערוכות נפלאות, תערוכות יפות ותערוכות שנראו סתמיות למדי. למרבה המזל, בשלוש הקומות רחבות הידיים עליהן מתפרס הפסטיבל, אפשר למלא לא מעט דברים טובים, ששווים בהחלט ביקור. חלק מהתערוכות דורשות הנמקה נוספת מלבד היותן תערוכות של בוגרי סדנה כלשהי, גם אם הן כוללות עבודות יפות בתוכן.

בין המומלצים:

"רוחה של הודו", תערוכת צילומים רטרוספקטיבית המסכמת 5 עשורי עשייה של הצלם ההודי ראגו ראי. הצילומים בשחור לבן גרעיני, מרשימים ופיוטיים, ומביאים את הודו ממבט בגובה העיניים. אוצרת: אורית דרורי.

I believe I am Gay – סדרת דיוקנאות של הולנדים דתיים להט"בים, של הדס איצקוביץ ואניה ואן ליט. כל דיוקן יפיפה ומיוחד, ומוציא לאור משהו מהאנושיות הייחודית של המצולם.  

Humanas, של אנג'ליקה דאס – פרויקט מתמשך בו היא מצלמת אנשים מכל רחבי הגלובוס, ומתאים להם את כרקע את צבע העור שלהם. היא נודדת ברחבי העולם, וצילמה מעל 4000 צילומים ב-18 מדינות עד היום, כולל בישראל. בזאת היא שוברת את המוסמכות על לבן, שחור, צהוב וכיוצא באילו מיונים גזעיים שנדמה לנו שקל לעשות. המגוון האנושי מסרב להיכנע להגדרות, ודאס מציגה זאת בצורה יפיפייה. ראיתי את הפרויקט לראשונה בצבע טרי השנה, שם הוצג בצורת גריד גדול ומרשים בכניסה, תצוגה שהטיבה אתו יותר מהתצוגה שנבחרה לפסטיבל. דאס גדלה בברזיל, במשפחה מעורבת. בתמונה שכאן, סבתה משמאל למעלה ואביה משמאל למטה.

"אודסה – תל אביב", באוצרותה של אנג'ליקה שר, מחברת שלושה אמנים יוצאי חבר העמים: שר עצמה, קסניה סובה ויורי ליידרמן. התערוכה עוסקת בחיבור למולדת בתקופה של הגירה ושינוי, וכוללת עבודות יפות וחיבור מצוין.

דורון עובד, זוכת פרס מיתר בשנה שעברה, מציגה תערוכה צנועה ויפה באוצרותו של יאיר ברק, "The Untitled Album". עובד מצלמת רגעים קטנים ויומיומיים, ומצליחה ליצור אלכימיה של מקום ושל תחושה. את התמונה צילמתי בזמן שהתערוכה הייתה עוד בבניה, כמה שעות לפני הפתיחה. מראה הארגזים והחפצים המונחים השתלב בתערוכה, למרות שאינם חלק ממנה.

בתערוכה "Long Lost" שאצרה מיה ענר, 6 תערוכות יחיד של צלמים עכשוויים מחו"ל בנושא זהות, זיכרון ופנטזיה. זו תערוכה מעניינת שמשלבת עבודות של צלמים שונים מאוד זה מזה, בגילאים שונים ומדינות שונות. במיוחד אהבתי את עבודותיהן של לורה לטינסקי הקנדית וורוניקה גסיקה מפולין. לטינסקי יוצרת נופי יום יום מהורהרים בקומפוזיציות שמימיות פסטורליות, וגסיקה יוצרת בעבודת פוטושופ דקדקנית מחזות סוראליסטיים ומציאותיים כאחד – תמונות שכאילו נלקחו מאלבום משפחתי פנטסטי.

עוד אהבתי את תערוכתו של ארנסט פולנד "צרוב בזיכרון" הבנויה על צילומים איקוניים מטושטשים שגורמים לנו לצלול לתוך הזיכרון הקיבוצי ולנסות לאתר את התמונה ואת הרגע שמחק פולנד. אוצר: רפי אתגר.

דפנה טל בעבודת הווידאו Reaction גורמת לנו להתבוננות סבלנית על אמונה ואנושיות. היא משמיעה תפילות יהודיות מוסלמיות ונוצריות לאנשים שאספה בעיר העתיקה, בני שלוש הדתות. ההתבוננות מובילה אותנו למשחק ניחושים – מי בין איזה דת? לפעמים ההתבוננות מאשרת את הניחוש ולפעמים מכשילה אותו.

לא הצלחתי להבין מדוע התכנייה לא מביאה את התערוכות בסדר המספרי לפי מפות הקומות, כך שנוכל להתמצא בה, וגם חבל היה לי שלא נכלל בה הטקסט המלא שמופיע על הקירות, לקריאה נינוחה יותר.

בסך הכול, אירוע גדוש שיעניין את חובבי הצילום לסוגיהם – צלמים חובבים, מקצועיים, אמנים והקהל הרחב. הכניסה בתשלום, אך החניה חינם, גם זו הפתעה מרעננת.

PHOTO IS:REAL

פסטיבל הצילום הבינלאומי #5

מידטאון תל אביב

מנהל אמנותי: איל לנדסמן

23.11.17 עד ל-2.12.17