אמנות השעה
התערוכה הראשונה של דורון רבינא כאוצר ראשי במוזיאון תל אביב נושאת שם מבלבל במקצת. "בעיות השעה" אינה עוסקת בבעיות המעסיקות את אזרחי ישראל. לא תמצאו בה את השחיתות הפוליטית, את מחירי הדיור או רמז לפלסטינים. על רקע התערוכה "אמנות מסוכנת" המוצגת בימים אלה במוזיאון חיפה ועוסקת באמנות מחאה, תערוכה זו בוחרת במודע להתרחק מהפוליטי העכשווי והמיידי. התערוכה עוסקת באופן בו האמנות מפעילה את כוחה לומר משהו על המציאות ולשנות אותה, ובמידה בה יש לפעולה כזו אפשרות להצליח.
בכניסה לתערוכה מופיעה עבודתו של משה גרשוני "קום התנערה עם חלכה". עבודה זו היא היחידה בתערוכה הקוראת לפעולה ממש, אך גם זו פעולה מופשטת בהקשר זה – המשפט מתוך האינטרנציונל תלוש מהקשר ומעשייה של ממש, פעולת דמה של הצייר.
פעולת דמה זו מבשרת את התערוכה – כביכול פוליטית אבל למעשה לכודה בתוך המעשה האמנותי, אשר שרוי רוב הזמן בתוך עצמו.
העבודה "אם זיכרונותיי אינם מטעים אותי" של מיכל הלפמן מדמה את העולם לחוגה של מכונת כביסה. לצד הנורמלי נמצא גם העדין וגם האינטנסיבי. ההתבוננות בחוגה שעל הקיר מציפה את מכבסת המילים שסביבנו – טיהור, סחיטה, הלבנה.
אריאל שלזינגר הופך את עיתוני הארץ לשטיח שזור בעבודה אחת שמתכתבת עם החדשות וחשיבותן. האקטואליה הופכת לחומר היצירה של האמן, באופן מוחשי, והופכת לאמנות-אומנות – מעשה שזירה וקליעה בעל סממנים האתניים. בעבודה אחרת שלו, "הנער" הוא נוגע במעגליות של המציאות – "הנער" הוא שם סרטו של צ'פלין בו צ'פלין מגלם זגג, אשר שולח נער לשבור שמשות ובכך לייצר לו עבודה. בצילומו של שלזינגר החלון המצולם שבור, אך הזכוכית העוטה את הצילום רק סדוקה. מה היה קודם ומה אחר כך?
ציבי גבע מציב ציור קיר גאומטרי מופשט. אך דווקא המופשט נטוע עמוק במציאות המקומית – זהו שחזור של ציור של גבע עצמו משנת 1997, שצויר לפי שער ברזל שראה ביפו, ושוחזר לטובת התערוכה בידי האסיסטנטים של גבע. שחזור של שחזור של מקום.
מעניין להתבונן בציור "ירושלים" של ראובן רובין משנת 1968-9. הציור מתאר את העיר העתיקה והר הבית, טבול בחולות זהב, מעין "ירושלים של זהב", תוך מחיקה של כל הסביבה הערבית. העיר העתיקה נמחקה, מופיעים רק אל-אקצא ועצי זית, ושכונה יהודית ברקע. התאריך הוא מרכיב חשוב בהתבוננות על ציור זה, שנעשה מיד לאחר כיבוש ירושלים במלחמת ששת הימים.
הפסל של אוסקר מישצ'אנינוב, "איש עם ילד מת" מתכתב עם דימויי הפייטה, ישו המת בזרועות מרייה, שפסלו של מיכלאנג'לו הוא הידוע בהם. אך במקום אם בוכייה על ילדה, אנו מקבלים גבר חסון המחזיק את הילד. ללא הבעת רגש, הילד כמו נמס בתוך ידיו המוצקות. מיהו האיש הערום, שהילד משמש לו מעין בגד? מה הקשר בינו ובין הילד? הפסל משאיר שובל של חידות מאחוריו.
התערוכה כוללת מספר ציורי קיר – בניסיון לגעת בזמני ובעכשווי, במה שנוצר ברגע זה. חסרון הפעולה הזו הוא חוסר היכולת של האוצר לדעת איזו עבודה תהיה בתערוכה – סיכון והימור על מידת העניין בעבודה, והתאמתה לתערוכה.
מעניינת בהקשר זה עבודתה של אירית חמו, שנוצרה במקום ועבור התערוכה. חמו משתמשת בחומר הגלם שלה, האבק, כדי ליצור הצבה דו ממדית של פסלו של יחיאל שמי שנמצא בכניסה לתאטרון ירושלים. התבליט המופשט והגאומטרי של שמי הופך לדו ממד שמתחזה לתלת ממד באור וצל, עשוי כולו מאבק.
התערוכה ממשיכה עם עבודת וידאו של כרם נאטור, אשר נמצאת במוזיאון תל אביב עצמו. מאתגר לחשוב על תערוכה שמתפרסת על שני חללים, שרוב הסיכוי שלא תראה אותם באותו יום – האם הם יוצרים שלם אחד? מאחר ולא ראיתי את הווידאו, עדיין אין לי תשובה.
האם "טבילת האצבע" של רבינא (כפי שהגדיר את התערוכה) מסמנת את הקו האוצרותי שינקוט המוזיאון מכאן והלאה? זו תערוכה יפה, מעוררת מחשבה, אך גם פונה מאוד פנימה, אל תוך עולם האמנות ופחות אל הקהל הרחב, שנדרש להסבר ופענוח של הדימויים ומשמעותם. כפי שכותב רבינא בקטלוג: "כיצד ליישב את עוצמתה הכבירה של האמנות העכשווית כשהיא פועלת ומפוענחת בהקשריה הפנימיים, עם חולשתה המביכה כאשר היא פונה החוצה, אל המציאות העכשווית?" נראה כי התערוכה עוסקת בשאלה זו ואף מעצימה אותה, ללא פתרון ממשי.
בעיות השעה
מוזיאון תל אביב/ביתן הלנה רובינשטיין לאמנות בת זמננו
אוצר: דורון רבינא
8.12.17 – 10.3.18
