תוך חודשיים מכניסתה לתפקיד הצליחה הילה כהן-שניידרמן, האוצרת החדשה במוזיאוני בת ים (מובי), להרים תערוכה מעניינת ועשויה היטב. בתערוכה מציגים אמנים ישראלים ותיקים וצעירים, עבודות באוריינטציה פיסולית שרובן נעשו במיוחד לתערוכה. מניסיוני הקצר באוצרות, חודשיים הם זמן קצר עד מאוד ליצירת תערוכה, שלא כל שכן כאשר יוצרים עבודות במיוחד עבור התערוכה.

מוזיאוני בת ים כוללים 3 מבנים הפזורים בעיר – בית ריבק, בית שלום אש ומוזיאון בן ארי לאמנות עכשווית, המשמש בית לתערוכות אמנות עכשווית מתחלפות. מוזיאון בן ארי נמצא בתוך מבנה עגול ברוטליסטי שנבנה בשנות ה-60 על ידי האדריכל דוד פרלשטיין. המבנה העגול אינו אידאלי להצגת תערוכות למרות יופיו – חללו המרכזי עגול, ובקומה הראשונה מקיפים חללי תצוגה קטנים את החלל המרכזי, במעיין נישות. זהו חלל יוצא דופן בים הקוביות הלבנות הסטנדרטיות שמסביבנו, ותמיד מעניין לראות כיצד מתמודדים האוצרים עם האתגר.

כאשר נכנסים לחלל המרכזי בתערוכה "שפע" מתעורר הרושם שהגענו לגן פסלים עתידני, אנדרטה לתרבות העכשווית.

זוהר גוטסמן מציג פסל שיש עטור מסטיק בזוקה בגפיו, מחווה לפסלי השיש היווניים, ואולי סוג של קינה. הבזוקה הלעוסה דבוקה לפסל באותם מקומות שבדרך כלל שבורים בפסלי השיש היווניים שאנו מוצאים כיום, הרוסים על ידי הזמן ואולי על ידי פורעים. המסטיק הלעוס יוצא ממקומו הנסתר מתחת לשולחן, כעת "מקלקל" פסל לאור יום.

אוריאל מרון מפסל בכסאות כתר לבנים, סמל העממיות, והופך אותם ליצירה פיסולית מופשטת, אשר חושפת את קרביה.

נרדין סרוג'י מעמידה 24 דליים, ומדגימה שניה אחת של קולנוע שבסופה מצוי גוש בטון שנפל מהקצה. התנועה הלא קיימת והבלתי אפשרית של הדליים יוצרת מחווה פוטוריסטית מלאת חן לפועלי הבניין של היום.

לידם, פסל מינורי של נועה שוורץ לב הר – מעין שטיחוני כניסה, העשויים מחול ים, מקופלים ומונחים כפי שמניחה אותו המנקה כדי שלא יפריע לה לעבוד. רגע פשוט, יומיומי ופרדוקסלי כאחד.

על הקיר – ציורים פיסוליים של שגיא אזולאי, שכבות עבות של צבע, כמעט פסל שטוח. ומנגד – הצבה של ורד ניסים – מחבטי שטיחים שהופכים לאביזר קיר מסוגנן.

בקומה השנייה תופס את עיקר תשומת הלב המיצב המרשים של תומר דקל. דקל מעמת פחי אשפה ומערכות כיבוי אש, יוצר נוף עירוני אפוקליפטי. דקל מצית את פחי האשפה וגם שולט ועוצר את השרפה לפני התכלות האובייקט. פחי האשפה השרופים מכילים בתוכם את המתח בין האש למניעתה שנוכח גם באמצעות הצבות פיסוליות של מערכות כיבוי אש.

מארק יאשאייב מעמיד צילום ספציפי למקום שצולם ברחבת הכניסה למוזיאון, יחד עם הצבה פיסולית (שבפעם הראשונה בעבודתו אינה קשורה לצילום) ועשויה מנברשת ישנה שמצא. אף הוא עוסק בתהליכי בנייה והריסה.

עוד בתערוכה מיצב אלגנטי של גיל שמרלינג – טיפה גדולה או לוויתן קטן מונחים על חלקת חול קטנה ומדויקת, לידם חכה וגם מדורה סמלית. חוויה ישראלית של חוף ומדורה, נקייה ומסוגננת.

את האמנים הוותיקים מייצגות בתערוכה אירית חמו ודרורה דומיני, בעבודה משותפת שאף היא חוויה ישראלית – שולחן פינג-פונג חתוך בצורת פק-מן שמיועד למשחק קבוצתי, ולידו שבכה של פריקסטים מבטון, מחווה לבית בזק.

אזכיר עוד את ההצבה המפתיעה של אורי הולבן – מעבר לווילון השחור אנו מצפים להקרנת וידאו, ומוצאים הצבה נוגעת ללב של דמות קטנה בדמות הטרנסג'נדר טינה ברנדון יושב מתחת לשלט נאון "IHOpE".
I hope הוא שיבוש של שם רשת פנקייקים אמריקאית בשם IHop, ומאיר באור אירוני את ההבטחה הגלומה בשלט.

זוהי תערוכה ישראלית מאוד, קשה לדמיין אותה מוצגת במקום אחר בעולם. ציר אפשרי לקריאת התערוכה הוא ניקיון מול לכלוך – אצל ורד ניסים כלי הניקוי הופכים לאנדרטאות על הקיר, נועה שוורץ לב הר עם שטיחוני החול, הדבר שאמור לנקות הוא בעצמו הלכלוך, זוהר גוטסמן "מלכלך" את הפסל שלו בבזוקה, ונרדין סרוג'י מכניסה את דליי הבנאים המשומשים. תומר דקל מביא את פחי האשפה ללב המוזיאון ואילו גיל שמרלינג בהצבה מדויקת ואסתטית מפזר חול ים. המתח בין הניקיון של הקובייה הלבנה, האסתטיות הצורנית ובין הלכלוך שחלק מהעבודות מכניסות אליה, נרמז כבר בשם התערוכה – שפע – שנקראת כך גם על שם האגף העירוני לשיפור פני העיר – אותו אגף שאחראי גם לפני העיר – ספלים, גינות ופנסים מחד, ופינוי האשפה מנגד.

"שפע"

אוצרת: הילה כהן-שניידרמן

מובי, מוזיאון בת ים לאמנות ע"ש בן ארי, רח' סטרומה 6, בת ים

אמנים מציגים:

אורי הולבן, אוריאל מירון, גיל שמרלין, דרורה דומיני ואירית חמו, ורד נסים, זוהר גוטסמן, מארק יאשאייב, מלאכי סגן-כהן, נועה שוורץ לב הר, נרדין סרוג'י, שגיא אזולאי, תומר דקל

אתר המוזיאון