סרט הביכורים של עלמוורק דוידיאן לוקח אותנו למסע באתיופיה של שנות ה-80-90 של המאה ה-20. תחת שלטונו של הרודן מנגיסטו התנהלה מלחמת האזרחים האתיופית שגבתה מיליוני קרבנות. מכונת המלחמה הוזנה בגופם של גבריה ונעריה של אתיופיה, אשר גויסו בכפיה ואף נחטפו מבתיהם וכפריהם כדי להפוך לחיילים. רבים מהם לא שבו, או שבו לא שלמים בגופם ונפשם. בתקופה זו מנסים אזרחיה של אתיופיה להימלט ממנה ככל יכולתם. דווקא האזרחים הנחותים, היהודים, הופכים לבעלי משאב נדיר – כרטיסי טיסה לישראל, דרך החוצה מתוך הגיהינום בו הם חיים. על רקע זה מתרחשת העלילה המינורית אותה מספרת דוידיאן, יוצאת אתיופיה אשר עלתה לארץ בגיל 10. זה אינו סיפורה האישי, אך המקום לקוח מתוך זיכרונותיה ונפשה.

מינה, גיבורת הסרט עומדת להגר יחד עם אחיה וסבתה ולהתאחד עם האם שעלתה לפניהם לארץ (הסרט אינו מפרש כיצד זה קרה). ילדותה של מינה בכפר שבפאתי העיר שלווה, מלבד הסכנה המרחפת מעל ראשו של אלי בן השכנים ואהוב ליבה, שעלול בכל רגע להיחטף לצבא. הסרט מציג את הדמויות השונות בסביבתה של מינה, את מניעיהן וחייהן. הסרט מתאר כשבוע בחייה של מינה, רגעים לפני הטיסה לישראל, את הניכור אותו חשה מינה מאימה שלא ראתה כבר מספר שנים, את הניסיונות למצוא משפחה שתיקח את אלי לישראל, כדי להציל אתו מגורל הגיוס (שקרבנותיו מופיעים בגופם החסר בסרט).

זו דרמה ללא גיבורים גדולים וללא רגעי שיא הוליוודיים אך בעלת בעלת עולם עשיר. הדמויות מלאות צבע ומצוירות בעדינות, כמו נכותו של האח של מינה שנחשפת בהדרגה. הסרט מצולם נפלא בידי דניאל מילר, ולא בכדי זכה בפרס אופיר על הצילום. חולשתו של הסרט הוא בתסריט הפרום, שמשאיר הרבה קצוות פתוחים – החידה שאלי שואל את מינה בתחילת הסרט, לא מקבלת תשובה, כמו גם חידות אחרות שהצופה נשאר איתן ומנסה לפענח גם בהמשך – למשל סצנה שבה מינה עושה פרצופים לילדה שבוהה בה בבית שהיא מבקרת בו. האם זה קשור ליהדותה של מינה? איננו יודעים. יש דברים רבים שקשה לצופה הזר לתרבות להבין – למשל שבבית הספר לומדים במשמרת בוקר ואחר צהריים. הסרט רצוף עלילות משנה קטנות שנארגות לעולם שאליו יש לנו רק הצצה – כמו חברתה של מינה, שאמורה להיות חברתה הטובה ביותר ואנו רואים אותה רק ברפרוף – מה היא חושבת על נסיעתה של מינה?

הסרט צולם כולו באתיופיה, ועלילות ההפקה שלו היו יכולות לפרנס בקלות סרט נוסף – במשך שנים רק גייסו כספים, ורקמו קשרים שיאפשרו את הצילומים. השחקנים נמצאו בבית ספר מקומי לקולנוע (קורס של שנה שמעביר צלם הולנדי), את אנשי הצוות היה צורך להכשיר בסדנאות כדי שיוכלו לסייע, ועל התסריט היה לעבור אישור של השלטונות. סצנה ארוטית שהייתה בתסריט אי אפשר היה לצלם בתנאים אלה.

על אף חולשותיו העלילתיות הסרט מומלץ בזכות המשחק המצוין של השחקנים, והאמינות הגדולה של העולם שהוא יוצר. כישראלים, חשוב שנכיר את הפרק הזה בחייהם של אחינו כהי העור, ואת המקום ממנו באו. באחת הסצנות המטלטלות אשת הקשר האתיופית מסבירה לבני המשפחה כיצד להתנהג בשדה התעופה ומה עליהם לומר, ומתרגלת אותם במדי דיילת. סצנה שממחישה את הפער התרבותי העצום שהיה עליהם לעבור כשבאו לארץ.

עץ תאנה – Fig Tree

בימוי ותסריט: עלמוורק דוידיאן

ישראל/גרמניה/צרפת 2018

93 דקות | אמהרית | תרגום לעברית ואנגלית

משחק: בית לחם אסמאמאווה, יוהנס מוסה, וויינשיט בלאצ'ו, מרתה גטאצ'הו, מטקו היילו

צילום: דניאל מילר / עריכה: אריק להב ליבוביץ'

מוסיקה: ג'ון גירטלר, יאן מיסרה  / עיצוב פסקול: דניאל איריבארן, פול רישר

הסרט יוקרן בקולנוע לב החל מ-14/3