רגעי קסם רבים מספק המופע החדש שיצר אבשלום פולק יחד עם אנדריאה מרטיני, הרקדן והכוריאוגרף הצעיר. המופע "אנטו" מבוסס על סיפור הילדים מאת דורית רביניאן "הָעֲנָנָה רְנָנָה". הספר עוסק ברננה, עננה צעירה שרוצה רק לשחק ולא להוריד גשם. לאחר קייטנה לעננים סוררים היא מסכימה להוריד גשם וגם מרשה לעצמה לשחק קצת. הסיפור עצמו מוקרא בקולו של יוסי פולק, אביו של אבשלום ומלווה את המחול.
רננה מהסיפור הופכת לאנטו, אלת הבריאה במיתולוגיה הבבלית, רמז לכך שהמחול כבר לא עוסק במשובות ילדות.

נראה כי המחול יוצא מתוך מילים: זמן, שעון, רוח, כבשים, ומאייר אותן. האיורים המחוליים יפים בפני עצמם, אבל קצת חוזרים על עצמם ומפורשים מדי. דימוי הזמן על ידי תנועות שעון חוזר ביצירה, והכבשים פועות שוב ושוב כאילו אינן סומכות עלינו שנזהה את כבשיותן. צבי פישזון המופלא עושה את תפקידו בנאמנות, אך הפעם התפקיד שלו אינו מרים את היצירה.

בצידי הבמה מונחים מסכי טלויזיה ישנים, אשר משדרים "שלג" – מערבולת צבעים של חוסר קליטה, המוכרת למבוגרים בינינו מימיה הפחות מתוחכמים של הטלויזיה, לפני עידן הכבלים, בהם תחנה לא מכוונת או אנטנה שזזה שידרה רעש לבן ויזואלי וקולי. הרעיון בעל פוטנציאל הומוריסטי שאינו מצליח להתממש – הוידאו חוזר בתוך כל מסך ובין המסכים הקטנים שמפוזרים, אותו ריצוד שוב ושוב. מדי פעם מופיע על המסך זוג עינים. האם אלו עיניו של האח הגדול שצופות בנו? עיניו של המספר? שאלות אלו מצטרפות לפס הקול שהוא בחלקו נעים ועליז ובחלקו בעל טונים לא נעימים ומאיימים. מדוע חודר הטון הקודר לסיפור? אין לו המשך במחול עצמו.

הרגעים היפים של המופע לא הופכים למכלול. בעבר ידעה יצירתם של פולק ובת זוגו לשעבר ענבל פינטו ליצור עולם קסום ומלא הומור. אני שבה ומחפשת את העולם הזה ביצירותיו החדשות של פולק, ורואה הבהובים שלו. שפת התנועה היפה והמדויקת לא מפליגה לעולמות הרחוקים אליהם היא שייכת ומתגעגעת.

אנטו/תיאטרון מחול אבשלום פולק

כוראוגרפיה, עיצוב פסקול, חלל ותלבושות: אבשלום פולק, אנדריאה מרטיני

קריינות: יוסי פולק

משתתפים: צבי פישזון, נגה הרמלין, תומס וולסכוט, מרתה-לואיזה ינקובסקה, ג'וי קמין, מיכל רוטמן, מץ ואן רוסום, אופיר איטח, נועה הן, אחינועם חי, ג'יאני נוטרניקולה

סוזן דלל

פרטים באתר הלהקה