מילים אלו נכתבות בשעת לילה מאוחרת. המילים סוערות במוחי, מסרבות לתת שינה. אני מניחה אותן כאן, מרופדות בפסיקים ורווחים, על הדף הלבן הבוהק, מקווה שימצאו מנוחה.

בתחילת אוקטובר נפטר אבי. בן 74 היה במותו. בשבועיים שקדמו לכך היה מאושפז בבית חולים מהטובים בארץ, שם זכה לטיפול מסור ומקצועי מצוות הרופאים, האחים והאחיות והצוות הסיעודי.

בשבועיים אלו, בהם דעך בבית החולים, קיבל את כל הטיפול הרפואי האפשרי (לפחות את רובו – קשה להאמין אבל בישראל 2019 מכונות ה-MRI שובתות בשבת ובחג). דבר אחד לא קיבל לא הוא ולא אנחנו – את האמת הפשוטה על מצבו ועל סיכויי החלמתו. שבועיים של דלקת במוח שגרמה לפרכוסים חוזרים, שלא הצליחו להשתלט עליהם באמצעות התרופות החזקות ביותר, וגם את מקורם לא הצליחו לברר. במשך כל הזמן הזה המשיכו הרופאים לחזור על הפזמון "ראינו אנשים יוצאים מהמצב הזה", תוך כדי שאנו רואים את אבא נעלם לנגד עינינו. רק חברה שקרובה לתחום אמרה את מה שצריך היה להיאמר – שכמות זו של פרכוסים כפי שעבר גורמת לנזק מוחי שקשה להתאושש ממנו, גם אם מצליחים לעצור את מקור המחלה.

בשבוע האחרון, כאשר כבר הבנו בעצמנו לאן הדברים הולכים ניסינו להחזיר אלינו שליטה על גורלו של אבא, שחזר ואמר כמה חשוב לו שלא לסבול ולא לחיות חיים מוגבלים בסוף חייו. דברינו לא נשמעו. בבית החולים החיים מנצחים את כבוד האדם. הארכת חיים בכל מחיר, לא משנה מה איכותם ומה רצון החולה ומשפחתו. במאמץ גדול הצלחנו להחזיר אלינו את הכוח באמצעות בקשת אפוטרופסות בבית המשפט, במקום להיות לצד מיטתו וללוות אותו. רק אז נשמע קולנו והצלחנו לאפשר לו מנוחה, למנוע הנשמה מיותרת לגוף הסובל, שנפשו כבר נפרדה ממנו. להניח לו ללכת לדרכו, בצער כבד.

נותרנו כואבים על האבדן שבא בטרם עת, ותמהים ועצובים על כך שהמערכת הרפואית המשוכללת שפיתחנו כחברה, איבדה את היכולת לראות את נפש האדם, כבודו וכאבו.

אבא היה אמן בנפשו, משורר, סופר ומסגר. איש תאב חיים ויופי, מעמיק ואוהב. איש מיוחד ומלא פגמים, ילד נצחי שלא הספיק להזדקן, שלכתו השאירה חלל בנפשנו ובנפש רבים נוספים.

הנה אחד מהשירים שכתב.

אבא היה איש של מילים ואני אדם של תמונות. לזיכרו יצרתי את הסדרה הזו שנקראת "שבעה". בסדרה 7 צילומים של צמח אחד, ספלול נאה, שמטפס על גדר אחת לידה אני עוברת בהליכה היומית שלי.

הגעגוע עדיין כאן.