תערוכה בתנועה
מה אפשר לומר על עבודת מחול שמוצגת כתערוכה? או תערוכה שהיא עבודת מחול? האם לשפוט אותה כעבודת מחול או כיצירת אמנות? באילו כלים להתייחס אליה? אלו המחשבות שעברו בראשי כשצפיתי ביצירה "רקונטו קון" ב-CCA.
גבריאלה ואני נכנסות לחדר. הוא לבן וריק כמעט, מלבד כיסאות שמסודרים מסביב ושולחן ועליו כלי נגינה ומחשב. רקדנית נכנסת, נעה בין מחוות ומצבים, פונה לקהל, מעווה את פניה. שני רקדנים נוספים מצטרפים. אוהד פישוף מנגן. מחוות גופניות תזזיתיות, פנים ננעלות בהבעה קיצונית. מופע שקשה לי לחזור ולתאר מילולית, אך הלכתי ונשאבתי לתוכו. בסוף המופע מוקרנות פנים על המסך – פנים המורכבות מתצרף של כמה אנשים. בין לבין פישוף שר באספרנטו ובעברית. אספרנטו, למרות תקוותה להיות שפה בינלאומית, לא הפכה מעולם לשפה שיותר מקומץ אנשים למד לדבר בה, ולכן נשארת זרה עבורנו הצופים. שם העבודה כנראה באספרנטו, רקונטו הוא סיפור, כך מגלה לי גוגל.
ביקשתי מגבריאלה לכתוב את ההתרשמות שלה מהיצירה:
גבריאלה לוי: "בחוויה שלי רקונטו קון הוא סיפור על גילוי עצמי דרך טקס. בדומה להרבה טקסים, התיפוף מהווה את עמוד התווך של הסאונד. התוספות הן קולות מרתקים מכלי נשיפה וקולות אנושיים אשר מבוצעים על ידי מוביל הטקס (אוהד פישוף). הרקדנים נמצאים בתקשורת שהיא אינדיבידואלית ברובה, עם החלל, בינם לבין עצמם או עם המציאות שמבחוץ: הקולות, עיניים של צופה או רקדן אחר שנכח. יש מגע בין הרקדנים אך אין הרגשה של דיאלוג. הם נעים בין התמודדות עם החלל הקיים לבין התמודדות עם חלל פנימי שפורץ דרך תנועות שנדמות כבלתי נשלטות, משולבות בקולות הפורצים מהתת מודע וחקירה של מסוגלות שרירי הפנים ליצור דמות אחרת מזו היומיומית המוכרת. מוביל הטקס, חמוש במשקפיים שחורים ומכנסי שרוול, משגר קריצה מודרנית לניו אייג': "כל מי שישב, כל מי שיעלה, כל מי שיסתנוור, שיעמוד, שייפול, שיעלם, שישן, שיסבול, שירומם". הזמנה לחוות את העצמי ומה שמתלווה אליו במלואו.
הרושם הכולל מהריקוד הוא שמשפטי התנועה הם אישיים וספונטניים, ואינם יוצרים רצף סיפורי, אלא זהו דיאלוג אישי עם כוליות ההוויה. סוף העבודה היה מפתיע ונדמה שהקפיא מצב רוחני וכך הפכו לחומר. "
רַקוֹנְטוֹ קוּן
כוריאוגרפיה: נועה צוק ואהד פישוף
מוזיקה וטקסט: אהד פישוף
רקדנים: שין-יי שיאנג, אורי קרול, מתן דוד
CCA, המרכז לאמנות עכשווית בתל-אביב
הופעות עד 7.12.19