בשנתה ה-17, עדות מקומית, מותג הצילום החזק ביותר שצמח בישראל, כבר לא צריכה הקדמות. בתערוכה של שנה שעברה (שבה הצגתי גם אני), היו כ-50,000 מבקרים. אין עוד תערוכת צילום שמושכת כמות מבקרים שכזו. התערוכה מוצגת תמיד בצירוף המותג העולמי, World Press Photo והיא למעשה תחרות צילום אליה מגישים עבודות צלמים מקצועיים בלבד, בקטגוריות שונות, כמו חדשות, חברה וספורט. מכל קטגוריה מוצגים שלושת המקומות הראשונים – תמונה בודדת וסדרה, ודימוי נוסף שהוא "בחירת האוצר". השנה נוספה קטגוריה חדשה בשם "חשיפה ארוכה", שמטרתה להביא סיפורי עומק שנבנים במשך זמן.

מדי שנתיים מתחלף אוצר לתערוכה, והשנה אוצר את התערוכה אלדד רפאלי, צלם עיתונות ותיק ורב פעלים, שהציג כבר מספר תערוכות במוזיאונים. רפאלי מבקש לעשות לתערוכה מתיחת פנים, ולקרב אותה לתחום האמנות. אם בעבר התמונות שנבחרו היו בדגש חזק על חדשות ועיתונות, בתערוכה הנוכחית יש משקל גדול יותר לצילומים פואטיים, שנוגעים בהוויה והלך רוח. התמונות גדולות יותר, יותר תמונות מוצגות מכל סדרה, וגם התלייה חופשית יותר ומאפשרת לספר סיפור. בתערוכות עבר יצאתי בתחושה של הצפה, אך הפעם השיטוט במעברים הלא סדורים מביא להאטה ומאפשר התבוננות והפנמה, וזהו בעיני מהלך מבורך, גם אם עדיין אינו סדור מספיק.

אפשר לראות את שינוי הלך הרוח כבר בכניסה, עם בחירת התמונות שנבחרו לקיר הפותח שממול ולקיר הכניסה מימין. פניה הגלויות של המשוררת הערבייה דארין טאטור, שהייתה כלואה במשך זמן רב בגלל שיר שכתבה, מחאת האתיופים, סטודנטים זרים העובדים בחקלאות, דירה תל אביבית, כולם מתחברים לרגע עכשווי.

תמונת השנה, שתמיד מאירה אירוע פוליטי, נמצאת בפנים יותר, עם אביגדור ליברמן, איש המפתח והמסתורין בשנה זו מרובת הבחירות.

סדרת השנה דווקא אינה פוליטית, ומציעה מבט על הקיום הישראלי – כוחני, נוקשה, בוטה. אייל פריד מצלם אנדרטאות, מונומנטים ברוטליסטיים, ולידם צמחים קוצניים, שמשתלבים היטב עם המונומנטים האחרים.

על קיר הכניסה תלויות 3 סדרות מצוינות – פליקס לופה, אדוארד קרפוב וגלעד בר שלו. אהבתי במיוחד את צילומי המתרחצים של בר שלו, על רקע לבן, תלויים יפה בפיזור על הקיר. עובד במיוחד נכון בסדרה הזו החריגה בגודל של אחת התמונות, שיוצאת קצת מאזור הנוחות של הצילום הטיפולוגי וגורמת לבחינה מחודשת של הצילומים.

לצידם סידרת הצילומים של אדוארד קרפוב, שמצלם בטכניקת הקולודיון, הלוח הרטוב, מראשית ימי הצילום. האתרים שמצלם קרפוב הופכים בעזרת הטכניקה ש"מקלקלת" את התוצאה לאזור אסון אפוקליפטי.

מתרחצים מופיעים בעוד סדרות, למשל בסדרה היפיפייה של אלכסנדר ברונפר מים המלח.

הסדרה של יסמין להב מפתיעה לטובה בנוף השחור לבן/בוטה שמסביבה. מדי כמה חודשים אספה את צמחי העונה ליד ביתה וצילמה אותם צפים בצלחת. התוצאה מרהיבה ומקורית.

צילום האחר והשונה הוא ז'אנר ותיק בתחום הצילום, ויש לו מקום נכבד בכל תערוכה של עדות מקומית, בדרך כלל עם צילומי חרדים, שלא נפקדים גם מתערוכה זו. אציין לטובה את הצילום העדין של גיא ואגו את עסיס ד'אורנג', אמן דראג קווירי. לאחרונה צילמתי את עסיס יחד עם חבריו למופע הדראג, תוכלו להציץ כאן במופע הצבעוני והמיוחד שלהם.

אולי התמונה הפוליטית ביותר היא הפסטורלית מכולן – בצילומו של אלכס קולומויסקי אנו רואים צייר מצייר נוף יותר טוסקני מאשר ישראלי על מקלט בזמן הפוגה בדרום. אפשר לראות בה אמירה על תפקיד הצלם בעת הזו.

לצד התערוכה המקומית מופיעה כתמיד התערוכה העולמית, ששמה דגש על סיפורים מרחבי העולם, אנושיים ופוליטיים. הסיפורים מרתקים בפני עצמם, אך החוויה הכוללת גדושה מדי וקשה לקליטה. על כל לוח תלויות שתי תמונות אחת מעל השנייה. עבורי עם משקפי המולטיפוקל כמעט בלתי אפשרי לקרוא את הטקסטים התלויים גבוה, מה שמרחיק את האפשרות לקלוט את מה שיש לתערוכה להציע.

תמונות בודדות תפסו את עיני – סדרת התמונות של פיטר טן הופן, שצילם במקסיקו פליטים ממרכז אמריקה הנודדים בשיירה בתקווה להיכנס בשערי ארצות הברית, ומצטיינת בהרבה אנושיות והעדר הרואיות דרמטית שאופיינית לתיעוד מעין זה.

וואלי סקליג' בתמונה דרמטית של סוסים שפונו בעקבות השרפות הגדולות בקליפורניה.

ובסמוך לתערוכה, בקומת הקרקע ניתן לראות את התערוכה של חנאן אבו חוסיין, שפרוסה גם בשני אתרים נוספים בחצר הענקית של המוזיאון, ולא קל למצאם. אבו חוסיין עוסקת במעמד האישה בחברה הערבית דרך מלאכות שונות, נשיות וגבריות, ומבטה מעניין ומקורי.

עדות מקומית 2019 & World Press Photo

התערוכה המקומית והעולמית לצילומי עיתונות במוז"א – מוזיאון ארץ-ישראל, תל-אביב

אוצר: אלדד רפאלי

יוזמת ומנהלת התערוכה: דנה וולפיילר-ללקין

19 בדצמבר 2019 עד 8 בפברואר 2020