2019, יצירתו האחרונה של אוהד נהרין, ממשיכה את המחקר שלו בטריו יוצר-רקדנים-קהל, שניתן היה לראות גם בעבודות קודמות, למשל ב"החור" ו-"ונצואלה", ונראית כפרק ב' של "עבודה אחרונה", יצירתו המצוינת מלפני 4 שנים.

העבודה מוצגת באולם ורדה, שהוא חלל גדול שניתן לעצב אותו באופנים שונים. ב"החור" הקהל הקיף במה מרכזית ואילו ב-2019 הקהל מחולק לשניים והבמה חוצה את האולם לאורכו.

בתחילה מסך מחלק את הבמה, כך שהקהל מעברה השני נסתר. היצירה נפתחת בהודעה איטית ומפורטת על איסור הצילום ושימוש בסלולריים. בעברית, ואז באנגלית, ואז שוב בערבית. הערבית מצלצלת לנו מוזר במקום הזה. מקבלת לגיטימציה, מקום שווה שהיה צריך להיות לה, ואין בדרך כלל. הערבית עוד תחזור בערב, ותמשיך להיות לא פשוטה לעיכול. הבמה הארוכה נמתחת לרוחב האולם הגדול, והקהל יושב ב-5 שורות לאורכה. בזמן הקראת ההודעות, רקדן גבוה בנעלי עקב גבוהות עוד יותר – מסמן-רוקד סולו שמאזכר את הפנטומימה של הוראות הבטיחות בתחילת טיסה. מכאן ממריאים – המסך נפתח ומצדו השני מתגלה חציו השני של הקהל. לרגע ארוך של שקט המופע הופך להיות הקהל שממול, קהל המראה שלנו.

לצלילי מוזיקה ערבית הבמה הופכת למעין מסלול דוגמנות שעליו עוברים-רוקדים הרקדנים. 18 רקדנים על הבמה. 9 גברים ו-9 נשים. הנשים רובן בשמלות וכך גם שניים מהגברים. הריקוד מהפנט.  כל אחד בלבוש ייחודי משלו ואישיות משלו. ואז המוזיקה הופכת למטאל והריקוד הופך לרובוטי-חד.
בקטע הבא המחול הופך להליכה איטית וחלומית, של הרקדנים, ומתוך כך התפרצות רגעית. רגע של ביטוי אישי בתוך זרימה מדיטטיבית.

לצלילי האקורדיון של "שבת אחים גם יחד" מתיישבים הרקדנים משני צדי הבמה, זרועותיהם משולבות ונעים מצד לצד. המוכניות של תנועותיהם הופכך לבדיחה מרה על חשבון הביחד הזה. בהמשך הרקדנים מצטרפים בשירה, אבל כאשר אלו רקדנים שגדלו בארצות אחרות, שברור שאין זה שיר ילדות עבורם נוצרת הזרה נוספת, ועוד אפשרות לתהות האם "כולנו אחים".

בהמשך, השיר "בשנה הבאה" מוקרן על הקיר, ומושר בידי רקדנית אשר מתרפקת בתנועות ארוטיות על משקוף דלת. ובאמת, מה יקרה בשנה הבאה? האם באמת נראה כי טוב יהיה?

אחר כך מפציע שיר אהבה של פיירוז, בערבית. הערבית קשה כאן, זרה, איננו מבינים את המילים. הרקדנים מלווים אותו כאשר הם נועלים נעלי עקב שחורות וגבוהות, ולמרות העקבים הדקים, נדמות יותר לנעלי צבא ברקיעתם ותנועתם של הרקדנים.

המופע ממשיך עם השיר "אני, את והמלחמה הבאה" של חנוך לוין – מתוך "קברט סטירי על המלחמה" שעלה לאחר מלחמת ששת הימים.

"…כשאנחנו ישנים, אז אנחנו שלושה –

את ואני והמלחמה הבאה.

את ואני והמלחמה הבאה,

והמלחמה הבאה עלינו לטובה.

את ואני והמלחמה הבאה,

שתמציא מנוחה נכונה…"

תוך כדי השיר הרקדנים נשכבים עטופים בשמיכה על ברכי הקהל. נראה כי נהרין החליט להעביר את המסר באופן חד וברור, אם החמצנו משהו ממנו עד כה.

לסיום המופע הרקדנים מתיישבים ושרים "לכובע שלי 3 פינות" השיר העממי שבכל חזרה מחסירים ממנו מילה, עד שהוא הופך בידי הרקדנים לשפת סימנים חסרת משמעות. ממילים בוטות אנו נשארים ללא מילים כלל.

זהו מופע מרתק בכל רגע ורגע, הרקדנים נותנים ביצוע מעולה וחסר רבב. זו אחת מיצירותיו המצוינות של נהרין, סוחפת ויזואלית, מעוררת רגשית ומשאירה משהו לחשוב עליו הלאה.

2019 / להקת בת שבע

יוצר:  אוהד נהרין

רקדנים: איתי אקסלרד, בילי בארי, יעל בן-עזר, בן גרין, צ'יאקי הוריטה, אימרה ואן אופסטל, מתן כהן, שיר לוי, אוהד מזור, ארי נקמורה, יוני (יונתן) סימון, חני סירקיס, אמליה סמית', איגור פטשנצ'וק, צ'אן וונג קים, ניצן רסלר, קייל שוריך, מעיין שיינפלד

 משך המופע: כ-75 דקות ללא הפסקה