חלום האנונימיות
מוזיאון חיפה לקח על עצמו אתגר גדול – לחקור את נושא הפרטיות בעידן הנוכחי, רווי המצלמות והדימויים. לבנות צבר תערוכות סביב נושא הוא משימה שאפתנית תמיד. הצבר מורכב מתערוכות אוסף גדולות וקטנות ותערוכות יחיד. התוצאה המתקבלת מעניינת, אם כי מבלבלת במידת מה.
התערוכה נרטיבית ומנסה לכוון את הצופה לצפייה בסדר מסוים – מציצנות במרחב הציבורי, סלבריטאות כנורמה של הצלחה והערצה, וחברת המעקב. קשה לעקוב אחר הסדר הזה ללא הסבר, ובכך הולך משהו לאיבוד מהאמירה. עם זאת, מדובר בתערוכה מרתקת, המביאה אוסף של תערוכות מעניינות כל אחת. כצפוי מהנושא, וידאו ובעיקר צילום תופסים חלק מרכזי בתערוכה, מה שמאפשר לקבל הצצה לעבודות צילום רבות. האוצרת סבטלנה ריינגולד השקיעה מאמצים רבים להביא עבודות רלוונטיות ממוזיאונים בחו"ל שזו הזדמנות ראשונה לראותן בארץ. בינהן יש עבודות של מרסל דושאן, פיליפ סטארק, סינדי שרמן ורבות אחרות.
אנו מתחילים עם המעקב, ועם עבודתו של פאולו סיריו אשר אוסף דמויות של אנשים שנקלטו במצלמות גוגל Earth ומדפיס אותן בגודלן הטבעי. הוא מזכיר לנו כי כל אחד יכול להיות מצולם ומתועד ולכל אחד תהיה גישה לתמונות.
חיים לוסקי מצלם עם המצלמה שהוא בונה – הוא הופך חפץ רגיל למצלמה, מעין מצלמה נסתרת, ודרכה הוא מצלם אירועים במחסום.
בתערוכה "רגע פרטי בציבור" שאצרה לימור אלפרן זרד יש הצצה אל כמה סוגי רגעים פרטיים – מבוימים וגנובים.
האמנית גייל אלברט-הלבאן עושה מהלך מרתק בו היא פונה לאנשים הגרים בבנייני דירות, ומבקשת מהם לספר על רגעים אותם ראו בחלון שכניהם ממול. לאחר מכן היא מביימת את הדיירים באותן סיטואציות ומצלמת אותן "בהצצה" דרך חלונם. העוקב הופך לנעקב, והרגע הסתמי והפרטי הופך לרגע מבוים.
האמן ארנה סוונסון משתמש בעדשה מקרבת של צפרים כדי לצלם דרך חלונותיהם של שכניו המרוחקים ומציץ לתוך חלונם וחייהם. בתביעה בבית המשפט זוכה מאשמת מציצנות. הוא מקפיד שלא לפרסם תמונות אשר מזהות או חושפות את המצולמים, אבל מה אם לא היה מקפיד על כך?
מרסל דושאן משתמש בכיסוי מכונת הכתיבה התלוי באוויר כדי לגרום לנו להציץ מתחת לחצאיתו.
אחד הנושאים שהתערוכה עוסקת בהם היא הסלבריטאות והמציצנות המובנית שיש בהגדרה זו. כי הרי אם משהו הוא סלבטריטי, אנו חייבים לדעת הכול על חייו.
בעבודתה המתגרה של אליסון ג'קסון, היא מצלמת כפילים של מפורסמים בסיטואציות "טבעיות" כביכול. כאלה שהיינו יכולים לדמיין בהן את הסלבריטאים, לו היה שם צלם. הצילום מתחקה אחר צילום הפפרצ'י, הוא עקום, מגורען, מטושטש ובכך גורם לנו להאמין כי הוא אותנטי. היא מראה את הנסיכה דיאנה המנומסת מרימה אצבע לצלם, ואת ביל קלינטון צופה באישתו בקמפיין הבחירות בסיטואציה אינטימית.
סינדי שרמן ידועה בזכות צילומיה העצמיים בתחפושות שונות, המתייחסים לעולם הקולנוע. בסדרת הדיוקנאות שבתערוכה היא מתחבאת בתחפושת ובין הצללים.
גם שני נחמיאס מצלמת את עצמה. באחד מצילומיה שכתבתי עליו בעבר היא מופיעה כגבר וכאשה בהריון, חושפת את גופה לעיני מצלמתה ומתייחסת למסורת ארוכה של דיוקנאות עצמיים. בצילומיה מתכתבים עם דימויים מוכרים בתולדות האמנות, למשל עם "אולימפיה" של מאנה. בצילום היא יושבת עם שלט המצלמה ביד, לא עוד מצולמת פאסיבית, מושא להתבוננות, אלא בעלת השליטה והבחירה כיצד תופיע.
התערוכה "מוזיאון השעווה" שאצרה רויטל סילברמן גרין מתייחסת גם היא לעולם הנוצץ ולאופן בו הסלבריטאי הופך להיות האליל החדש. בצילום של סוזן וויידס במוזיאון השעווה של מאדאם טוסו בניו יורק, קשה במבט ראשון לפענח את ההתרחשות. באמצעות חשיפות חוזרות, היא יוצרת עולם פנטסטי. לאט לאט אנו מגלים את ההבדל בין דמויות השעווה לבני האדם, המתנהלים איתן באינטימיות, מתחבקים ומצטלמים.
מאיה אטון מתייחסת לנושא הפרטיות ב"עין האהוב" – תערוכה בה ציירה עיניים בעפרון בעקבות צילומי עיני אהובים שנשלחו אליה דרך הרשתות החברתיות, בהתייחס למנהג בן המאה ה-18 לשמור ציור של עין האהוב כמיניאטורה. האם ציור העין חושף או מסתיר? בפורים למשל, מסיכות העיניים מסתירות את זהות האדם. האם נזהה אדם לפי עיניו בלבד?
בודלר, המשורר ומבקר האמנות בן המאה ה-18, כיוון את האמן המודרני לשוטטות ברחוב, התבוננות על החיים עצמם.
חנה סהר משוטטת ברחוב ומצלמת את דיוקן העובדות בו.
עבודת הווידאו המצוינת של נועה כהנא "שנייה אחת", נמשכת 8 דקות בהן לא קורה דבר, כביכול. זוג מאושר מצטלם בסלפי עם ומציג את הטבעת על האצבע. אבל הצילום נמשך ונמשך והמצולמים מתאמצים בכל כוחם לא לשנות הבעה, להישאר מאושרים לנצח. עם הדקות שעוברות ההבעה המאושרת מתחילה להתפורר ולהפוך למלאכותית, ומאומצת, עד לדמעות בעיניהם. סיפור חיי הנישואין בשמונה דקות.
עוד עבודה יפיפייה היא של דניאל פלדהקר – זוג עיניים מביטות בנו מתוך עין גדולה וקורנות אור, ושואלות מי הצופה ומי הנצפה.
רציתי לספר על עוד עבודות רבות ומצוינות, אבל תקצר היריעה מלמנות אפילו את היצירות שאהבתי במיוחד. פנו לכם כמה שעות ובקרו במוזיאון חיפה, לא תצטערו.
אנונימיX: סוף עידן הפרטיות
אוצרת: סבטלנה ריינגולד
11 תערוכות: 5 תערוכות יחיד ו-6 תערוכות קבוצתיות
עד: 19.8.2017
