לאחר שהציגו בביאנלה בוונציה, בלונדון, בסאול ובבייג'ין, מגיעים צמד האמנים מייקל אלמגרין הדני ואינגר דראגסט הנורווגי למוזיאון תל אביב. עם עבודות ותיקות וחדשות אנו זוכים למשב מרענן מלא הומור ומעורר מחשבה. הזוג, אשר פועל יחד מאז 1995 עוסק בתערוכה זו במבני הכוח של האמנות, ובמקומה במציאות הנוכחית.

התערוכה נפתחת עם מוצג מינורי, תיבת תרומות. כמעט אנחנו חולפים על פניה, כחפץ שראינו כבר פעמים רבות, ואשר נראה מתאים למקומו, בכניסה החדשה למוזיאון. אך אם נתעכב נגלה בתוך תיבת התרומות נעל אולסטר, כוס קפה משומשת, שקית פרדה, כמה מטבעות ושטרות, פתק מלוח מודעות ועוד. אם נרצה לתרום למוזיאון היקר לליבנו, נגלה כי התיבה חסומה. המרכיבים בתיבה חלקם מכאן, כמו המטבעות וכרטיס כניסה למוזיאון, וחלקם גלובליים – כרטיס נוסע מתמיד, כרטיס VIP מתערוכה אחרת של אלמגרין ודראגסט. בזאת מציעים לנו האמנים לחשוב על מקורות המימון של מוזיאונים ואמנות, וגם להתנגד לאופציה של התרמת הקהל.

אנו ממשיכים ועולים לתוך המוזיאון, ומגלים תינוק נטוש שוכב בסלקל, מתחת לכספומט. רק בהתבוננות מקרוב אנו רואים כי התינוק הוא בעצם פסל. האם עינו הפקוחה של הכספומט אמורה לשמור על התינוק 24 שעות ביממה, כפי שמציע השלט בראשו? העבודות של אלמגרין ודראגסט מוצבות ללא תווית שתבוא לעזרנו ותכריז בקול "אמנות", ומאפשרות רגע של ספק, מהו הדבר שנמצא מולנו.

מאחר ולקחנו את החוברת היפה בכניסה, אנו משוטטים למטה אל הגלריה התחתונה. שמחה אוחזת בנו, כאשר אנו רואים כי בקרוב תיפתח במוזיאון תערוכה של מאטיס. כמה חבל שלא… השלט והפיגום שלידו אף הם חלק ממוצגי התערוכה.

אנו מגיעים לגלריה התחתונה ושם אנו זוכים לראות את אחת העבודות המרשימות בתערוכה. כל המחיצות באולם הענק הוסרו, ובמקומן חוצה את החלל חומת ברלין. מאחורי החומה, מוסתרת חלקית אנו רואים נער יושב על מדרגות חירום ורגליו משתלשלות למטה. עבודה זו נקראת "העתיד". האם הוא אופטימי או פסימי, אתם תחליטו.

בגן הפסלים נמצא את באר המשאלות – בריכה עגולה בה זרקו המבקרים מטבעות כדי לבקש משאלה… או שלא. כמו תיבת התרומה גם הבריכה חסומה וסגורה לתקשורת עם הקהל. במבט מקרוב אנו רואים שהמטבעות בתוכה חסרי פנים. אולי יוטבעו בעתיד.

מאחר ואנו מצוידים במפה, אנו מחפשים את עבודות הדיוקן שהציבו האמנים בגלריית הדיוקנאות. שם, בין דיוקנאות מהמאות הקודמות אנו מוצאים רק שרידים – התבהרות על הקיר שרומזת שהיו תלויות כאן שתי תמונות. האמנם היו? עבודה זו היא היחידה הנושאת תווית לידה, המחריפה את החוסר של הדיוקן עצמו. בעידן הסלפי והעיסוק האובססיבי בדיוקן העצמי, זוהי אמירה חזקה אף יותר.

ואם כבר הגענו למוזיאון…

אל תחמיצו את הקולאז'ים של מרסל אודנבך – עבודות ענק המורכבות מניירות עיתון צבועים אשר יוצרות חלונות אל נופים שונים, המתערבים בתוכן הקולאז'ים. אחת העבודות היפות שראיתי.

גם מיצב הווידאו של בן הגרי מצדיק מנוחה על ספסלו לצפייה נינוחה.

עוד תוכלו לקרוא גם על התערוכה המקיפה של רועי רוזן ועל תערוכת הצילום של בועז אהרונוביץ שעליהן כתבתי בפוסטים קודמים.

אלמגרין ודראגסט: מבנים נטולי כוח

התערוכה תוצג עד 27/8/2016

אוצרת: רותי דירקטור

מוזיאון תל אביב